נורית בזדסקי היא בחורה שמסובבת ראשים: היא מתנשאת לגובה של 175 ס"מ שריריים וחטובים, ויש לה רעמת תלתלים בלונדיניים וחיוך רחב של מישהי שרוצה לטרוף את העולם. "תמיד הייתי טום בוי", היא אומרת. "כשחברות שלי בתיכון היו מתאפרות או לובשות חולצות בטן, אני העדפתי להסתובב עם ג'ינס וטי-שירט. לא התרגשתי כשהיו אומרים לי שיש לי עיניים יפות, ובכלל, ראיתי רק את הפגמים שבי. כשאתה צעיר אתה לא מעריך את עצמך".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
היא בת 20, וימי התיכון שלה הסתיימו ממש לא מזמן, אבל מבחינתה מדובר בתקופה אחרת לחלוטין. בשנים המעטות שחלפו מאז היא התפתחה והשתנתה לבלי הכר - חיצונית ובעיקר פנימית. "ככל שהתפתחתי בתחום החתירה ולקחתי אותו ברצינות, הגוף שלי הגיב בהתאם והפכתי לספורטאית של ממש", היא מסבירה. "למדתי לאהוב את הגוף שלי ולראות את עצמי באור אחר".
בספטמבר האחרון השתחררה מצה"ל, ובימים אלה היא מתחילה להתאמן לקראת אולימפיאדת 2020, שתיערך בטוקיו. התהליך הזה רצוף אימונים אינטנסיביים בארץ ובחו"ל ותחרויות רבות, ובעוד שלוש שנים תעבור מבחנים שיקבעו אם תיכנס לאולימפיאדה.
הכירו את נורית בזדסקי:
זרקו עלינו אבנים
היא קפצה למים, פשוטו כמשמעו, כבר בגיל שלוש, בעקבות אחיה ואחותה הגדולים. המשפחה התל-אביבית עודדה את הילדים לשחות כבר בגיל רך, והצעירה שבחבורה הייתה חברה בנבחרת השחייה של הבריכה הלימודית ברמת אביב מגיל שלוש עד 14. אמה עובדת בעירייה ואביה מתכנת מחשבים, כך שאין טעם לחפש איזושהי הצדקה גנטית לשגעת הספורטיבית הזו. "אני משערת שההורים שלי פשוט מצאו דרך חינוכית שבה הזאטוטים שלהם יוכלו להוציא אנרגיות", היא אומרת.
בתיכון למדה בכיתת ספורט שהענף העיקרי בה היה כדוריד, וגם שם הצטיינה. "שיחקתי בנבחרת ישראל לגילאי 18, למרות שהייתי צעירה יותר. תמיד הלכתי על קבוצת הגיל היותר בוגרת". באותה תקופה נחשפה במקרה לענף החתירה: באחד מימי הפגרה של הנבחרת החליטה להעסיק את עצמה בספורט אחר, נכנסה למסגרת של חתירה - והגיעה למקום הראשון בקבוצה. היא המשיכה לעסוק בכדוריד לצד אהבתה החדשה, ואחר כך המשיכה בחתירה בלבד.
בצבא הכירו בה כספורטאית מצטיינת ואפשרו לה לצאת לאימונים ולתחרויות. הרזומה שלה מרשים: בין השנים 2012-2009 הייתה אלופת ישראל בסירת יחיד בקטגוריית הנוער, בשנים 2012-2010 הייתה אלופת ישראל בסירה הזוגית, ובמכבייה של 2013 שברה שיא ישראלי לסירת יחיד בחתירה. באותה שנה גם התחרתה באליפות העולם לנוער שהתקיימה בליטא והגיעה למקום ה-15 בסירת יחיד – ההישג הטוב ביותר של נבחרת החתירה הישראלית לנשים ב-20 השנים האחרונות. הנבחרת הזו, שמונה כיום שלוש בנות, קיבלה לאחרונה תמיכה מאיגוד החתירה והחלה סבב של מחנות אימונים בחו"ל במטרה להגיע לטוקיו 2020.
"בשונה מהאימונים בארץ, שמתבססים בעיקר על עבודה עצמאית, באימונים במחנות בחו"ל יש מאמן שממש נצמד אליך כדי שתגיע להישגים", היא מסבירה. "אז כן, זה הרבה עבודה, אבל ספורטאים אוהבים לעבוד קשה. בשביל זה אנחנו כאן בסופו של דבר. בארץ לא ממש מכירים את ענף החתירה, והרבה אנשים שואלים אותי אם אני חותרת רק במי הירקון, אבל אני רואה את עצמי כשגרירה של ישראל. כשאני מסתובבת עם המדים של ישראל בחו"ל, אני מלאת גאווה. במהלך התחרויות ומחנות האימונים הכרתי ספורטאים מכל העולם, ואפילו התחברתי עם בנות מתוניס. היו לי לא מעט שיחות בנוגע למצב הביטחוני בארץ. בתחרות בבלגיה לפני חמש שנים זרקו על הנבחרת שלנו אבנים. זה מלחיץ ולא נעים, אבל זה חלק מהיותי נציגה של המדינה".
את נלחצת לקראת תחרויות?
"הלחץ תמיד זה מגיע אליי רק כמה ימים לפני התחרות. אני בדרך כלל משחקת אותה קוּלית, הכול טוב ויפה, אבל כל מי שסביבי יודע שאסור לדבר איתי על התחרות בימים האלה, ובעיקר ביום עצמו. זה מלחיץ אותי. אמא שלי יודעת שגם אם היא תגיד לי 'בהצלחה', אני אתעלם ממנה".
בזדסקי במים וביבשה:
אף פעם לא חשבתי שאני יפה
המאבק על הכרטיס לאולימפיאדה רצוף מכשולים מכל הסוגים - נפשיים, פיזיים וגם כלכליים. האבסורד הגדול הוא שספורטאי מקבל תמיכה רק אחרי המשחקים האולימפיים, אם הוא זוכה בהם להישגים. "את הדרך הקשה עושים ללא ספונסרים", אומרת בזדסקי. "רק אחרי שיש לך כבר הוכחות בשטח, יש עם מי לדבר: מקבלים כסף מהוועד האולימפי ומהיחידה לספורט הישגי, ויש גם תמיכה של ספונסר. מצחיק שמטפחים אנשים אחרי שהם כבר עברו את הדרך הקשה. צריך לעודד את הספורטאים בדרך לפסגה".
הדרך שלה לפסגה כוללת שגרת אימונים אינטנסיבית. "אני מתאמנת בין ארבע לשש שעות ביום, ולכן לא ניתן לעבוד במשרה מסודרת. אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי קורס של מאמני חדר כושר, ועכשיו אני מאמנת בכל שעה פנויה כדי להתפרנס".
מקור פרנסה נוסף שלה הוא דוגמנות למידות גדולות. "זמן קצר לפני שהתגייסתי פנה אליי צלם בפייסבוק וביקש לצלם אותי צילומים ספורטיביים עם הסירה. לקח לו זמן לשכנע אותי, כי אף פעם לא חשבתי שאני יפה, אבל בסוף הסכמתי וגיליתי שזה דווקא נחמד. מאז הגיעו עוד הצעות, לצילומים שונים ולקטלוגים".
כיום היא משמשת כפרזנטורית של "טונשיניו" - מותג מידות גדולות של המעצבת נורית ויינשטיין. "אני פניתי אליה", מספרת בזדסקי. "היא כתבה בפייסבוק שהיא מחפשת דוגמנית, והחלטתי להציע את עצמי. המידה שלי היא 40, שיחסית למידות גדולות נחשבת לקטנה, אבל בעולם האופנה זה ממש גדול".
איך את מצליחה לשלב את זה עם לוח הזמנים האינטנסיבי?
"בשבת יש לי רק אימון אחד, וזה היום היחיד שאותו אני יכולה להקדיש לצילומים. בשאר השבוע אין לי זמן לסשן של יום שלם, ואני מוותרת על הרבה הצעות מהסיבה הזו. האימונים הם אצלי במקום הראשון".
גם מיכאל, בן זוגה, יודע שהאימונים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלה. "אנחנו נפגשים רק בסופי שבוע, שגם בהם אני משחילה אימונים בין לבין", היא אומרת. "הוא גר בירושלים, עובד במשרד המשפטים וסטודנט לפוליטיקה ולתקשורת, ואני חייבת לגור בתל אביב בגלל האימונים. המרחק בינינו לא פשוט, אבל הוא לא נרתע מהסיטואציה, אלא מפרגן ומגלה גמישות רבה".
לדבריה, היא ובן זוגה כמעט לא יוצאים לבלות עד שעות מאוחרות משום שעליה לקום מוקדם לאימונים. בקרוב תתחיל לנסוע לחו"ל לתקופות ממושכות בלעדיו, אבל היא לא דואגת לעתיד הזוגיות: "אנחנו נעבור גם את זה".
