לשימוש הבלוג בלבד

"יש לי בצקלוני סיפור עם הסתייגות מסוימת, כי אני מהללת בו את עצמי"

כיתה ז' 2, בחינה באלגברה, "כולנו רכונים, איש-איש לשלו במצוקתו", והנה שרה'לה ליפשיץ פונה לנעמי ומסבכת אותה עם המורה מר קיפר. הסוף דווקא טוב. פרק י"ח

דליה גוטמןפורסם: 08.02.16 01:18
נעמי בילדותה. "גם אני הייתי פעם בת 12, וגם אני הייתי כעלה נידף ונמחצתי באווירת הדממה המעיקה שרבצה עלינו  במעמד הבחינה באלגברה"
נעמי בילדותה. "גם אני הייתי פעם בת 12, וגם אני הייתי כעלה נידף ונמחצתי באווירת הדממה המעיקה שרבצה עלינו במעמד הבחינה באלגברה"

שלום דליה, חברה שלי.

 

יש לי בצקלוני סיפור בשבילך עם הסתייגות מסוימת, כי אני מהללת בו את עצמי, אבל מעלש.

 

אירוע שהתרחש. כן. והייתי אומרת שהוא, העניין, אף כי אמנם התרחש, אין הוא נוהג כך לעיתים קרובות. אפשר לומר: נהפוך הוא - לעיתים בודדות ביותר, וגם זה לא.

 

טוב, אז לעצם העניין - מיהו בעל העניין פה?

 

והנה הסיפור: גם אני הייתי פעם בת 12, וגם אני הייתי כעלה נידף ונמחצתי באווירת הדממה המעיקה שרבצה עלינו, כיתה ז' 2, במעמד הבחינה באלגברה.

 

את המורה שלנו, מר קיפר, דווקא אהבתי וכיבדתי אפילו ביותר. אדם שהוא אדם, כולו אומר צניעות ויושר לב. מורה טוב, גם זאת. אז אנחנו בכיתה כבר בעובי המבחן, ואצלי דווקא זה הולך. בחינה לא קשה. כולנו רכונים, איש-איש לשלו במצוקתו.

 

הנה שרה'לה ליפשיץ, שכנתי מעבר לשביל. "פסס, פסס", היא מתאמצת ללכוד את תשומת ליבי. "נעמי, נעמי - בריכה א' מתמלאת לפי (a+b) בריבוע?" היא שואלת.  ואני, בחרדה חרדתית ביותר: "כן, כן, בטח".

 

זהו. המורה שלנו הבחין ב"כן, כן" שלי, מפני שהנה, ניגש אליי בשלווה ורשם לי בעפרונו X בפינת דף המבחן שלי (כך נהג עם כל תלמיד שנמצא מפטפט בבחינה). הרגשתי "אוי, חבל" מאוד-מאוד.

 

בצלצול, בהמולה, כשכולם נוהרים אל דוכן המורה להניח את הדף, אני דווקא עדיין על מושבי, מתגמדת, משתפנת ומוחקת את ה-X מהדף שלי. ומכאן, ניגשתי, הנחתי את דף המבחן במקום המיועד ויצאתי להפסקה.

 

אמנם, השתחררתי מה-X , אבל "זכיתי" בליל נדודים כבד! אין מנוח! איך אני מרמה את האדם הנעים הזה? אמנם זה עצוב לחטוף X כשלא מגיע לך - כך מרגישים - אבל שוב, להוליך שולל את האדם התם הזה? שורט

את הנשמה. כפשוטו. הייתי מיוסרת והגעתי להחלטה.

 

למחרת, בהפסקה הגדולה, הוא יצא אליי מחדר המורים, לבקשתי. וההשלמה - את ודאי כבר מנחשת... הודיתי .

 

"זה לא בסדר, זה לא בסדר", הוא אמר ופנה חזרה לחדר המורים.

 

הייתי נזופה ורגועה. והעיקר, הייתה לי באותו לילה שינה תענוגית, שקטה ושלווה.

 

>> מה היה הקשר בין הילדה נעמי לאבא של גידי גוב?

 

>> ואיזה קינוח הם הכי אהבו? (יש מתכון!) 

 

נעמי בביתה בכינרת. "אתה מרשה לך להודות בחולשות של עצמך" (צילום: אלעד גרשגורן)
    נעמי בביתה בכינרת. "אתה מרשה לך להודות בחולשות של עצמך"(צילום: אלעד גרשגורן)

     

    אני בנתיב חדש, במבואות הזיקנה

     

    שלום יפה'לה.

     

    מה שלומי? אני בנתיב חדש, במבואות הזיקנה. יש לי זמן, כי מוותרים לי על כל המטלות. אני מרשה לעצמי לְהִתְפַּקֵר מבחינת הזמן. אין צורך לעמוד במשימות.

     

    עכשיו, כשאני יותר חלוּשה, נעים לי להיעזר, וזו מסקנה חדשה. הזולת תמיד עוזר בחפץ לב, כל כך טוב אלייך, ונעים לי לצרוך את עזרתו. זה טעם שלרוב נזהרתי ממנו. עכשיו אני פזרנית בפנייה לסיוע. אני אוהבת את זה. זה חברתי. זה בן-אדמי. זה להיות חלק מחברה. זו שותפות. והשותפות הזו נעימה לי. פעם נסתי מזה. עכשיו אני אוהבת להיות נתונה במהלך הזה.

     

    עכשיו, כשאני יותר חלוּשה, נעים לי להיעזר, וזו מסקנה חדשה. הזולת תמיד עוזר בחפץ לב, כל כך טוב אלייך, ונעים לי לצרוך את עזרתו. זה טעם שלרוב נזהרתי ממנו. עכשיו אני פזרנית בפנייה לסיוע

    כדאי לטבול בקשרים הללו. זה מפטם אותי בהכרה שכך נעים ונאה לנהוג. ובכלל, יש פריחה של הזיקנה. פתאום יש לי זמן וסבלנות להאזין. עוצמת ההאזנה מרחיבה אופקים. כל דבר שנראה לי לא ממש בכותרת היום, הופך להיות מוקד עניין. יש לי זמן להתבונן במהות של אירוע, לתהות על קנקנו של אדם. פתאום זה מרתק אותי.

     

    עכשיו אני נתונה בלֵאוּת גדולה, אז זה מעסיק אותי. מי יודע אם בסחף של היום-יום אתמיד בנתיבים האלה שמרתקים אותי עכשיו. אני חושבת שכן. זה ננעץ בי, ולא אסתייג יותר מהצצות כאלו.

     

    אני מרגישה שחוג ההתעניינות שלי לא מוגבל. הראש עושה אנליזה. למשל, משהו שנראה לי כחולשה של ידיד, פתאום יש לי רצון להבין למה עד עכשיו ביקרתי אותו. למה עכשיו אני מקבלת תופעה שעד עכשיו מצאתי בה פגם. הראש פנוי לכל מיני נִיתוּחִמְצִ'יקִים. הכול נראה פתאום נעים וסביר. אני ב"שולם" עם הסביבה. יש לי פנאי להבין מהלכים.

     

    כל הדברים האלה הם תוצאה של פנאי, עת, שלא קיימים במרוץ של יום-יום. אתה מרשה לעצמך להשתחרר מחובות, והסביבה מרשה לך להתרשל, אז יש לך יותר פנאי, יותר עת. חולשת הגוף מאפשרת לך רוגע כזה. אתה מרשה לעצמך גם להודות בחולשות של עצמך. אתה משלים איתן. הן חביבות. הן חלק ממני.

     

    תראי, לא מיצינו את הנושא. בשבוע הבא נמשיך. תראי לאיזה נתיבים מרתקים מוליכה אותנו הקשישוּת.

     

    ולסיום: התרנגולים, שנעמי הייתה הבמאית והמנהלת המוזיקלית שלהם, מבצעים את "אוהבי הטבע" בתוכנית טלוויזיה בבלגיה. את מי אתם מזהים בקליפ?

     

     

    >> לחצו כאן כדי לצפות בתרנגולים מבצעים את "האם אמרו לך פעם"

     

    >> ואת "שיר אהבה חיילי"

     

    >> לכל השיחות הקודמות של נעמי פולני ודליה גוטמן 

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דליה גוטמן היא בעלת הבלוג פוסט פלמ"חניקי, הכולל שיחות שהיא מקיימת עם המוזיקאית והבמאית-כוריאוגרפית נעמי פולני, מי שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של הרכב מיתולוגי אחר – התרנגולים.

    נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.

    דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.