מגיל 15 אגם רודברג הולכת ומתבגרת מול עיני הקהל, כשהיא מככבת בפרסומות וסדרות טלוויזיה.
את דימוי הלוליטה היפיפיה היא החליטה לזנוח לפני כחמש שנים, כשהחלה את לימודי המשחק אצל יורם לווינשטיין ולהתמקצע באופן טוטאלי כשחקנית.
ההימור לצד ההשקעה השתלמו, כשבסיום ההכשרה המקצועית לוהקה לסדרות דרמה כמו "פצועים בראש" (ששבה בשבוע שעבר לעונה שנייה HOT), ולהצגות בתיאטרון בית לסין שם גילמה תפקיד מרכזי בהצגה "שבטים". עכשיו היא כובשת את הבמה בתפקיד ביאנקה, האחות המחוזרת ב"אילוף הסוררת" של שייקספיר.
השבוע היא תחגוג 30, אבל תחושת משבר אין בכלל באופק, להיפך. "יש משהו שכשאתה מתבגר, אתה נהיה יותר חכם ויותר יפה, במובן העמוק של המילה" היא מעידה במהלך יום צילומי שער "לאשה", שנערכו בחוף הים ביפו.
הבשלות הזו לצד היופי החיצוני, עזרו לה להיכנס לדמות החדשה אותה היא מגלמת על הבמה. "לקח לי זמן ולהתחבר אליה כי תמיד אעדיף דמות שלא מתעסקת בחיצוניות שלה, עד שהבנתי שדרכה שייקספיר העביר ביקורת נוקבת על החברה. בסופו של דבר היא פמיניסטית, עושה מה שהיא רוצה ומתחתנת בלי אישור של אבא שלה".
בעוד ביאנקה נכנסת לשמלת כלה ומתמסדת, רודברג לא ממהרת לשום מקום. כבר ארבע שנים היא נמצאת בזוגיות צמודה ויציבה עם השחקן גל אמיתי, אותו הכירה במהלך לימודי המשחק.
בקרוב גם הוא יזכה לפוקוס משל עצמו, כשבמרץ צפויה לעלות העונה הראשונה של הריאליטי "אמזונס" בהנחייתו. "שואלים אותי בערך 20 פעם בשעה מתי אנחנו מתחתנים", היא מספרת בחיוך גדול ומשועשע," בואי נעשה הסכם, אני אודיע לכם, בסדר?".
בראיון למגזין המודפס היא משיבה לאורית מרלין רוזנצוויג:
על ילדים התחלת לחשוב?
"פעם הייתי אומרת שאני רוצה ארבעה ילדים. היום אני מציאותית. בואי נתחיל ונראה איך נזרום".
בינתיים אתם מגדלים כלב, לא? זה השלב הקלאסי לפני ילד.
"יש לנו את סמי, ג'ק ראסל, ואני חולה עליו וממליצה לכל האנשים לאמץ כלב. אין בעולם יצור שיקבל אותך כך, ברטט ובחוסר יכולת לנשום, מרוב שהוא שמח שהגעת הביתה. הוא ישן איתי במיטה כפיות. הוא גם קנאי לי כמו גבר. כשאני נותנת תשומת לב למישהו, הוא נובח. זה חינוך לא טוב, אבל באופן מסוים זה נעים לי".
מי ליווה אותך לכל מקום בתחילת הקריירה?
"בשנים הראשונות לאחר שאבא שלי נפטר, אמא שלי הייתה עסוקה רק בהישרדות, איך לתפעל את המשק, איך לנהל אותו. היו לה ארבעה ילדים קטנים. אחותי הגדולה הייתה בת 18, אחי היה בן 15, אני הייתי בת עשר ואחותי הקטנה בת שבע וחצי. לא היה לה זמן להתעסק איתי".
"בשלב מאוחר יותר, אם היא לא יכלה להסיע אותי לאודישנים בתל אביב, היא הייתה שואלת, 'את יכולה לקחת אוטובוס וטל, בת דודה שלך, תבוא מהרצליה ותלווה אותך?' היא הייתה עסוקה בתפעול, ואם אף אחד לא נהרג, הכל בסדר".
את מבינה היום משהו על המוות של אבא שלך שלא הבנת קודם?
"הוא חלה כשהייתי בת שש. אמבולנס היה בא פעם בכמה זמן, לוקח אותו, מחזיר אותו. וכאילו התרגלנו. בני אדם הם חיה סתגלנית למצבים. כל עוד זה לא מכאיב לך פיזית, אתה יכול להתחבר, לקבל".
"כשהייתי קטנה כעסתי על אבא. הוא קצת אכזב אותי. היום אני חושבת, מסכן, הוא רק סבל, קיבל מיליון זריקות ביום וכבר שנא את החיים לקראת הסוף. אבל כשהייתי מאוד קטנה, אני זוכרת שחשבתי, איזה מעליב אתה, אבא, באיזו חוצפה אתה מת?"
היו לך שיחות איתו, שלא יוותר?
"הייתי בת עשר. זה שונה כשאת חווה דברים בגיל הזה, ושאת יודעת שאת צריכה להביא לו את הכלי שיעשה פיפי ולהחזיר אותו לשירותים. הוא כתב והשאיר לי יומן מרגש. הוא אינטימי מאוד, אז אנחנו לא נדבר עליו".
את כבר לא כועסת על מה שקרה.
"לא. אני אוהבת את אבא שלי ומבינה אותו. כבר כאב לו, אני חושבת שהוא כבר חיכה למות. היום אני תוהה אם הוא היה מתגבר על זה, אם הוא היה חולה עכשיו. הרי הכל משתכלל. ויש לי הרבה שאלות, כמו אם הוא לא היה מת הייתי שחקנית. כל פעם שאני אומרת את זה לאמא שלי, היא אומרת, 'שטויות, את היית שחקנית כבר בגן'".
"את יודעת, לפעמים אני גם תוהה: אולי אם הוא לא היה מת כבר הייתי נשואה היום. אם המוות שלו משפיע עליי. אולי אני חוששת להתחתן עם מישהו ואז פתאום הוא ימות? שם נמצא הפחד".
