"את רוצה מתכון לריבת משמש? רק רגע. אפתח את המחברת באות מ'"

הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: נעמי פולני, שהחלה את דרכה בצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ועורכת מדי יום שישי תוכנית המשודרת ברדיו ללא הפסקה (103FM). היא ידועה בעברית העשירה שלה, באורח חייה הצנוע ובדעותיה הנחרצות בנושאי תרבות ואקטואליה. את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה ברשות השידור.

את רוצה את המתכון לריבת משמש? זה קל, כי הפרי עצמו מציע איפה לעשות את החתך, והגלעין שלו לא מחובר ונשמט החוצה בקלי קלות.

על כל קילו פרי ללא גלעינים - שני שליש סוכר, מיץ מחצי לימון ועוד קצת, וחצי כוס מים.

רק רגע. אפתח את מחברת המתכונים שלי ואראה בדיוק. לא, זה ייקח זמן, כי דווקא האות מ' במחברת עתירת פעילויות: מרקים ועוד כל טוב.

את רושמת?

ממלאים רק חצי סיר כדי שהריבה לא תגלוש.

מרתיחים את המים עם הסוכר ומוסיפים את הפרי.

אני לא מוציאה את הקצף כי בסוף הוא נימוג.

המתכון הזה טוב לעוד פירות קְטיפים (ענבים הרי בוצרים): אפרסקים, שזיפים, תפוחים. אני נוהגת לקלף אפרסקים.

הדבר החשוב בריבה זה זמן הבישול ועוצמת הבישול. אני משתדלת לבשל את המקסימום המינימלי.

מה את לא מבינה?

מקסימום החובה, אבל לא להגזים בזה. שהריבה תהיה בין צמיגית לנוזלית. לחוּת שלא זזה. נוזלים שהם לא ניידים. ואז, בנוחות, אפשר לטייל עם היד לפה בלי חשש שיטפטף על החצאית. כמו המחקר שסשה סיפר לי עליו: שני סטודנטים אנגלים חקרו והגיעו למסקנה שאם את טובלת ביסקוויט בתה לוהט, זה לוקח 0.2 שניות לפני שזה מתמוטט על הברכיים.

ריבת משמש אחרת. "אני לא מוציאה את הקצף כי בסוף הוא נימוג"(צילום: בועז לביא)

יומן מסע

הדבר שמפתה אותי בתוכנית שאני עורכת השבוע זה לעשות איזשהו רצף מתקבל על הדעת של פרטים שהתהוו בנפרד. זאת עשייה שמעניינת אותי. בתוך הארגון, השיר הרבה פעמים מקבל תוספת משמעות ואיכות. שירים שאולי כבר משעמם לשמוע, בתוך הסדר החדש מקבלים תוספת עניין. אני משתדלת שזה יחליק בנוחוּת מעניין לעניין.

לפעמים יש שירים שלא שמחים לשכנוּת שסידרתי להם. לא תמיד הם אוהבים אחד את השני. גם הערב יש מוקד אחד כזה. אין רצף אידיאלי, כי השירים עוסקים בנושאים שונים שמעסיקים אותנו כל הזמן.

אני קוראת לתוכנית "אין חדש תחת השמש". השיר הראשון נותן את הטון: "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג ושם-טוב לוי.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.

הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

שיר נפלא. השיר הוליד את הכותרת. היחס שלך לסביבה תלוי בשלב החיים בו אתה נמצא. היא מסיימת עם הזקן. הוא עייף. הישיבה שלו מבטאת את הזיקנה. בסך הכול, יום רודף יום, ואין חדש תחת השמש. ב"אין חדש הזה" אני יכולה להגות כל נושא. לכן, בתוכנית יש שירים על נושאים רבים שמעסיקים אותנו, ויש שירים שאני לא רגילה להשמיע, אבל באנסמבל הזה הם מוצאים חן בעיניי, ואז זה בעצם יומן מסע.

הרי על התרחשות אחת או שתיים לא תכתוב יומן. יומן מסע - דרך עמוסת התרחשויות. מסע החיים.

במנגינה של שם-טוב אני מרגישה את המסע. אני לא רוצה להשתמש במילה "דרמטי". לך תבין מה זה דרמטי. אתה שומע את ההתנהלות של המנגינה ויודע שסוף הפסוק עדיין לא מהווה סיום אלא התפתחות, ושוב אתה במסע. המנגינה כל הזמן מתרחשת, וזה כל כך הולם את האמירה, את המילה.

בסך הכול, יום רודף יום, והרי אין חדש תחת השמש. הדרך היא מהלך החיים.

>> עוד שיר של שם-טוב לוי שנעמי אוהבת

 

>> עוד שיר מאת לאה גולדברג - ושימו לב לבימוי של נעמי

 

ריבות הגויאבות של נעמי. "שתהיה בין צמיגית לנוזלית. לחות שלא זזה"(צילום: רחל מפטש)