הכל הולך: נגה ד'אנג'לי לא מפחדת לדבר על זוגיות, הורות והיעדר הסקס

היא חשבה שילדים זה שמחה, אבל אז גילתה שעם החיתולים נעלמו גם החיים. קבלו את הסטנדאפיסטית שחולמת להיות איימי שומר, אבל בינתיים יוצא לה קצת דפני ליף

נועה ברקוביץ'

|

26.01.16 | 10:49

נגה ד'אנג'לי. "אני יכולה לדפוק הופעה, ויש לי לוק מתוק כזה, ופתאום אני עולה לבמה ומדברת על טחורים שאחרי הלידה. זה מצחיק" (צילום: ענבל מרמרי)
נגה ד'אנג'לי. "אני יכולה לדפוק הופעה, ויש לי לוק מתוק כזה, ופתאום אני עולה לבמה ומדברת על טחורים שאחרי הלידה. זה מצחיק" (צילום: ענבל מרמרי)

יום שישי, עשר בבוקר, בית קפה ברמת אביב. האנשים סביבנו טרם לגמו את הקפה ההפוך עם קרואסון השקדים, אבל נגה ד'אנג'לי כבר זורקת את המילה "דילדו" לחלל האוויר. ולמה לא, בעצם? אחרי שנעשתה כוכבת ויראלית בשתי ידיים ורעמת תלתלים, מעט מאוד דברים נחשבים בוטים בעיניה. ד'אנג'לי (32), קול חדש ומרענן בסצנת הסטנד-אפ המקומית, הפכה נדבך מרכזי בליין המופעים "נשי ותיהני". לקהל הרחב היא מוכרת בעיקר מהסרטון "אפס נקודה אפס בשבוע", על הורים צעירים שמנסים למצוא זמן לסקס, שזכה לאלפי צפיות והפך ללחמנייה לוהטת בין קירות הפייסבוק המתפוררים של הזוגות הצעירים בישראל.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"היופי בסרטונים האלה הוא שאין לך מושג מה עובד ומה לא", אומרת ד'אנג'לי. "אני כותבת את הסרטונים, וכדי להוציא אותם לפועל אני מגייסת את כל החברים שמסביב: אחד שחקן, אחד עורך וכו'. כל אחד מומחה בתחום שלו, ואנחנו מנסים להנדס את זה, אבל אתה אף פעם לא באמת יודע מה יגרום לאנשים לעשות שיתוף. אם היה מתכון, כולם היו עושים את זה. היופי באינטרנט הוא שאתה יכול לעשות בו הכול - גם להיות הכי בוטה, לשלוף דילדו ולומר מה שבא לך".

 

אז ויתרת על הרעיון להיות ראש ממשלה.

"מי אמר שחייבים להיות ראש ממשלה? אני יכולה לומר מה שבא לי, ולהשפיע ככה. זה שפתאום יש לנשים מקום

לעמוד על במה, זה דבר גדול. זה שנשים הן מצחיקות זה לא חדש, וזה גם בכלל לא העניין. החידוש הוא בדיבור על חוויות נשיות ממקומות מעצימים, לא ממקומות מורידים כמו בסטנד-אפ גברי של 'אשתי שוב עשתה ככה וככה'. אני מרגישה שנשים מסתכלות עליי ושואבות מזה כוח. אולי זאת שבקהל תראה שאני מרשה לעצמי להיות בוטה, ותשים את עצמה יותר קדימה, או תרשה לעצמה לדבר טיפה יותר בבוטות. אבל כמובן שתמיד יסתכלו על זה בתור 'הצבע הנשי'".

 

הצבע הנשי? לא התכוונת "הצלע הנשית"?

"למה צלע נשית? זה צבע, לגמרי צבע. כשאת חושבת על זה, ערבי סטנד-אפ מורכבים בדרך כלל מחבורה של בולבולים שעולים לבמה ומספרים בדיחות, ופתאום מגיעה מישהי שהחיצוניות שלה חשובה במיוחד. הרי כשעולה גבר, על מה מסתכלים? קירח או לא, כרס או לא - בזה זה נגמר. לאישה יש פתאום טווח שלם: שיער, חזה, היקף ירכיים וכו'. אני אוהבת את זה שאני יכולה לדפוק הופעה, ויש לי לוק מתוק כזה, ופתאום אני עולה ומדברת על טחורים שאחרי הלידה. זה מצחיק".

 

את רואה את עצמך כפמיניסטית?

"כן, אבל במקביל אני יכולה להגיד לבעלי: 'לך תעבוד ותרוויח, כוס אמא שלך'. אני באה ממקום שלא צריך להקטין את הגבר כדי להיות פמיניסטית".

 

צפו בסרטון של ד'אנג'לי "אפס נקודה אפס בשבוע":

 

 

ד'אנג'לי על הבמה:

 

 

החיים זה לא מה שהבטיחו לי

 

היא נולדה בחיפה, לאב רואה חשבון ולאם שעבדה כסטטיסטיקאית בחברת החשמל. בצבא שירתה כמש"קית חינוך בגולני, ואחרי השחרור למדה משחק. כיום היא גרה בדרום תל אביב, עם בעלה אורי, מסעדן ובעל ברים, ובנם בן השנה וחמישה חודשים, אבל גם בקהל האליטיסטי של רמת אביב היא משתלבת היטב, עם סוודר אפור גדול, מניפת תלתלים ברונטית ואפס איפור – כדרכן של נשים יפות באמת.

 

"חוץ מהסטנד-אפ, פעמיים בשבוע אני ליצנית רפואית באיכילוב", היא מספרת. "אני כל הזמן רואה שם הורים צעירים עם ילדים, וזה הכי קשה לי. יש משמרות שאני פשוט סוגרת את החדר ומתחילה לבכות, אבל חשוב לי לעשות את זה כדי להראות לילד שאפשר להסתכל על המחלה שלו אחרת, להעצים את זה. אתה לא רק הילד החולה בסיטואציה המפחידה הזאת: אתה כל דבר שבא לך להיות. להיות ליצן רפואי זה להיות דמות לא נגמרת. כל כפפה הופכת לבלון, ואתה כל הזמן צריך לאלתר".

 

ומה את מרגישה כשאת על הבמה?

"כמו לעלות על רכבת הרים. סטנד-אפ זה ספורט אקסטרים. עזבי ספורט: זאת אמנות אקסטרים. אין מסכות, אתה מדבר על עצמך, ובתוך כל זה אתה עוד צריך שאנשים יצחקו מהנקודה הזאת שהעלית, ולא להיות נחמד ולא להיות ליד. זה מה שמשאיר אותי חיה, אני כל הזמן צריכה לחשוב, לקלוט ולהבין".

 

יש בך עדיין רצון לשחק, או שאת עכשיו לגמרי בקטע של סטנד-אפ?

"זה מצחיק שאת שואלת את זה, כי היה לי חבר שאמר לי פעם שברגע שאת מתחילה עם סטנד-אפ, את לא יכולה לעשות משהו אחר. אבל כן, אני מופיעה גם ב'תיאטרון בסלון' וב'צחוקייה' בערוץ ניקולודיאון, שזאת תוכנית סטנד-אפ לילדים ולמשפחה, וגם ניגשת לאודישנים. ברור שהכי בא לי לעשות עכשיו איזו קומדיה, אבל חלק מהטעם של זה נמצא הרבה פעמים דווקא בדרמה. גם כשאני חושבת על חומרים למופע שלי, הרבה פעמים הם מגיעים מהמצבים של היומיום – הפנטזיה מול האמת. ההבנה שהחיים זה לא מה שהבטיחו לי".

 

ד'אנג'לי בתוכנית "הצחוקייה":

 

 

איפה החיים איכזבו אותך?

"הו, שאלה מעולה. אגיד לך בדיוק איפה – אתה תמיד מחכה לדבר הבא בחיים: לימודים, תואר, נישואים, משפחה. נו? ומה עכשיו? ברור שתמיד יש את החלום המקצועי, אבל פעם שמת לב על מה מדברים בגיל הזה עם חברים בסלון? על זה שקונה בית וההוא ששוכר בית".

 

אם בגיל הזה קנית בית, מצבך טוב.

"בדיוק. וזה מדכא. תמיד חשבתי שברגע שאני אהיה אמא ועם משפחה, אני אקום כל בוקר, אעשה מדיטציה, אכין קציצות. איזו מדיטציה? איזה קציצות? אני אומרת לעצמי שמזל שאני מממשת את עצמי דרך הקריירה. אם הייתי רק אמא, הייתי מתה. אני מודה למהפכה הפמיניסטית ועל זה שנולדתי בסוף המאה ה-20, אבל זה לא הגיוני שאני אחכה לפנסיה כדי להתחיל ליהנות מהחיים. כשהורים צעירים עוברים מולי ברחוב, אני אף פעם לא מקנאה בהם. זה נראה לי מאוד מוזר שאני אמורה להיות שמחה כל היום כי אני אמא. בואי נודה על האמת, זה גם הורס את הזוגיות, ופתאום אנשים נשארים עם 'העיקר שאנחנו צוות'. אז איפה התשוקה בכל זה? מה קורה בלילה?"

 

אני לא יודעת על מה את מדברת. אני רואה הורים צעירים בפייסבוק, והם כל הזמן נראים לי נורא מאושרים.

"מה שעצוב זה שגם אני עדיין אוכלת את הבלוף. אחותי כל הזמן שולחת לי תמונות שלה עם הילדים מטיול משפחתי, והם כולם נראים נורא יפים ומחייכים, ואז היא אומרת לי: 'נגה, את יודעת שזאת לא האמת ושזה רק הקליק הזה, נכון?'"

 

ד'אנג'לי. "לא צריך להקטין את הגבר כדי להיות פמיניסטית"  (צילום: ענבל מרמרי)
    ד'אנג'לי. "לא צריך להקטין את הגבר כדי להיות פמיניסטית" (צילום: ענבל מרמרי)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד