לאחר שהראיון עם דניאל גרינברג מסתיים, אנחנו עומדים בפתח בית הקפה שבו נפגשנו ואני מברר איתו אם הוא שלח את האלבום החדש שלו לגלגלצ. התשובה המפתיעה שאני מקבל ממנו: "אני לא יודע". גרינברג מישיר אליי מבט ומוסיף: "תראה, אני הוצאתי את זה לעולם, ואני מאמין שאם יש שדר רדיו שחושב שזה טוב, הוא ישדר את זה, בין אם זה בגלגלצ או בכל תחנה אחרת על הגלובוס. לא אכפת לי מיחסי ציבור".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אולי זה נשמע כמו פוזה אדישה של רוקיסטים, אבל במקרה של גרינברג קל להאמין לו שמה שבאמת מנחה אותו הוא חדוות יצירה ולא אשרורים של ועדות פלייליסט. בגיל 56, נשוי ואב לשלושה, עם חיים מגוונים שכללו עיסוקים רבים בתחומים שונים, גרינברג רוצה בעיקר ליהנות; אבל מכיוון שבלי פידבקים אי אפשר, הוא מרשה לעצמו גם להתגאות בתגובות החמות שקיבל על האלבום. "אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותו, ואני מקווה שהם באמת מתכוונים לזה", הוא אומר. "אחת האחייניות שלי, שהיא חיילת, אמרה לי ששומעים אותו אצלה בבסיס. גם התרגשתי לראות שהיה פרסום על האלבום באתר הרשמי של בואנוס איירס, עיר הולדתי. היו הרבה ביקורות ברשת, ובין השאר הייתה מבקרת אנגלייה שכתבה שהיא לא אוהבת את זה שאני מישראל, ושהייתה רוצה לשנוא את המוזיקה שלי בגלל זה, אבל היא פשוט לא יכולה".
האזינו לאחד משירי האלבום החדש:
נכנס לי ג'וק לראש
סיפור חייו של גרינברג בהחלט לא שגרתי וכולל תחנות רבות. הראשונה שבהן היא בירת ארגנטינה, שבה נולד. ב-1972 עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בחולון. כבר בילדותו הוא נמשך למוזיקה. "בגיל ארבע התחלתי לנגן בגיטרה, אחר כך עברתי לחליל ומשם לפסנתר. בתיכון למדתי לנגן לבד בגיטרה חשמלית וביליתי במרתפים עם כל מיני להקות רוק". בתום שירות צבאי בנח"ל מוצנח נסע עם אשתו לטיול של שנתיים באירופה ובארצות הברית. "במהלך השירות הצבאי החלטתי שאני מעוניין להתעמק בלימודי מוזיקה, וכבר נרשמתי ללימודים באקדמיה למוזיקה בפריז, אבל החלטנו לחזור לארץ והחלפתי את פריז באקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת תל אביב. תוך כדי הלימודים שם עבדתי כמורה בקונסרבטוריון למוזיקה בחולון ולימדתי ילדים. עבדתי גם באולפני הקלטה".
בשלב זה חלה בחייו תפנית, שהובילה אותו מהמוזיקה להייטק. תחילה זה היה תחביב בלבד. "מאוד הדליק אותי תחום המחשבים", הוא משחזר, "אז עשיתי קורס בנושא באוניברסיטה ורכשתי את אחד המחשבים הביתיים הראשונים שניתן היה לקנות. התחלתי ללמוד את התחום לעומק ונכנס לי ג'וק לראש, שאם אצליח להכניס למחשב פרטיטורה שלמה של יצירה מוזיקלית, אוכל לעשות עליה מניפולציות כמו להעביר לסולם אחר בלחיצת כפתור. רציתי להפוך עבודה ידנית, שעד אז לקחה חודשים, לפעולה אוטומטית".
כדי להשיג את מטרתו, נועץ במומחים מהפקולטה למדעי המחשב וגייס אנשים מהטכניון. בסופו של דבר הרים את הפרויקט, ובעקבות זאת החל לעבוד בתאגיד מחשבים אמריקאי כמנהל פיתוח וכמנכ"ל של אחת מחברות הבת. בהמשך פיתח אנציקלופדיית מולטימדיה של אישים יהודים בשלוש שפות. הימים, תחילת שנות ה-90, היו לפני עידן ויקיפדיה, והדבר נחשב לחידוש. חלק מהכסף שהרוויח בעבודתו במחשבים, השקיע באולפן הקלטות קטן שהקים בביתו שבמושב גן חיים.
כשהגיע לגיל 50, קרסה החברה שניהל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, והוא עבר מהפך דרמטי - משכיר לעצמאי. במקביל, העמיק את עיסוקו במוזיקה. "כשהחברה קרסה, ראיתי בזה הזדמנות לעשות דברים שאני רוצה באמת. עברתי תהליך לא קל, כי לא פשוט לחיות בלי משכורת חודשית, אבל החלטתי שאני לא נותן לפחד להוביל אותי. הייתי חייב לעשות את זה, והמשפחה תמכה בי ואמרה לי ללכת על זה בכל הכוח".
כדי להתפרנס, הקים את חברת אימג'ן לפיתוח משקפיים חכמים, שבאמצעותם ניתן לראות אובייקטים וירטואליים לצד מציאותיים. "בימים ההם זה היה הרעיון הכי מטורף שאפשר לחשוב עליו", הוא אומר. "החברה החלה כמיזם עצמאי במרתף הבית שלי, ומאז היא גדלה כל הזמן. היום עובדים בה יותר מ-40 איש רק בישראל. במארס אנחנו עומדים להכריז על המוצר הראשון. במקביל התפתח גם העניין המוזיקלי. התחלתי לעבוד על אלבום באולפן הביתי, ובאופן אקראי פגשתי את מאור שוורצברג המקסים, בוגר רימון. הוא שמע את החומרים, התחבר מיד והפך למפיק המוזיקלי. הוא הוסיף לפרויקט את חברתו, הזמרת אלכס משה; תרגמנו את השירים לאנגלית ועשינו פרויקט עם הפנים החוצה".
מאיפה אתה מביא את הרעיונות לכתיבת השירים?
"זה יכול להיות כל דבר, מנסיעה באוטו ועד שיחות עם כלב הפודל שלי, מש".
האזינו לשיר נוסף של גרינברג:
הקלטנו, דיברנו, זרמנו
לאחר שנתיים של עבודה עם קבוצה של יוצרים צעירים שקיבץ סביבו, בהם יואב ארבל ואביבה דסה, יצא לפני כחודשיים אלבומו הראשון, "Short Stories". לדבריו, החבורה כבר עובדת על דיסק נוסף. "החיבור בינינו הוא לא רק מוזיקלי אלא גם אישי", אומר גרינברג. "כיף לי לעבוד איתם. הם מביאים דברים מהדור שלהם, אני מביא דברים מהדור שלי, וזה התחבר יפה. ישבנו, הקלטנו, דיברנו, זרמנו. התפקיד שלי היה לנגן בגיטרה ובקלידים, וגם כתבתי את החומרים ועשיתי הרבה מהעיבודים. את השירה השארתי לאחרים. החבר'ה האלה הם טאלנטים גדולים ממני בתחום הזה".
ברחבי הרשת התפרסמו כבר יותר מ-40 ביקורות על האלבום, בעיקר בבלוגים עצמאיים באנגלית העוסקים במוזיקה. "מעניין לי לקרוא איך מנתחים את האלבום מבחינת המסר, הטקסטים והקונטקסט הכללי", אומר גרינברג. "אני כתבתי את מה שעבר לי בפנים במהלך השנים, וכנראה שזה מדבר לאנשים, כי אני מקבל המון מיילים ויש הרבה השמעות. אמרתי למאור שהביקורות מסבירות הרבה דברים שאנחנו בעצמנו לא שמנו לב אליהם".
אתה לא מצטער שלא עשית את זה מוקדם יותר?
"כמובן שהייתי מעדיף לעשות את זה לפני 30 שנה, אבל עדיף עכשיו מאשר שזה לא יגיע אף פעם. להרבה אנשים יש תחביבים: אחד נהנה מעשייה חברתית, אחר משיפוץ מכונית ישנה. העיסוק הזה מוסיף לי המון עניין לחיים. כל השנים הייתי מתוסכל מזה שלא עסקתי במוזיקה, ועכשיו התסכול נעלם. יש לנו בסך הכול כ-80 שנה על האדמה; זה לא כל כך הרבה זמן, אז צריך לנצל אותן".
