שעת צהריים, תל אביב. היא מדברת עם חברות בשולחן סמוך, הוא יושב על כורסא ומישיר מבט עם סנטר מורם. כן, אליעזר ורבקה גיל נראים כעוד זוג רגיל וחביב, שמבלה את שנות הפנסיה שלו בדיור המוגן "בית בלב". אך האמת היא, שמתחת לחזות הנחמדה ואפודת הצמר החורפית, מסתתר לו אחד מסיפורי האהבה המרגשים שידענו, בין סגן אלוף בצבא וגננת ביישנית עם קארה שמחייכים אחד לשני כל בוקר, כבר 72 שנים.
הוא: אליעזר גיל, בן 87, סגן אלוף בעברו. הוריו הגיעו לישראל מבית עשיר מוורשה. הם התמסרו להגשמת החזון הציוני וייבוש הביצות של והתיישבו בכפר חסידים. אליעזר פיתח קריירה צבאית מרשימה מגיל 15 אז החזיק בפעם הראשונה רובה, ולחם במשך שנים רבות במלחמות ישראל. מתחת לחזות הקשוחה והצלקת בה הוא מתפאר (מעל לעינו), לאליעזר יש פינה חמה בלב לאהבת נעוריו ואשתו - רבקה.
היא: רבקה גיל, בת 87, גננת בעברה, אם ורעיה. לרבקה היה תמיד חוש אימהי מפותח, ותכונה זו צדה את עינו של אליעזר עוד מגיל צעיר. היא בשלנית מצטיינת, שחיכתה לאורך השנים עם ארוחה חמה ותקווה שאליעזר ישוב בשלום מעוד קרב. ביישנית; ממעטת לדבר, אך מרבה לחייך.
"נהיינו חברים קצת אחרי גיל 15", אליעזר מתחיל לספר לנו. "מאז אנחנו ביחד, כבר 72 שנים, עם שתי בנות וחמישה נכדים", הוא אומר בגאווה.
מי התחיל עם מי?
אליעזר: "מה גרם לי להתחיל איתה?" הוא מחייך ומביט ברבקה שיושבת לא רחוק על הספה השכנה. "היא הייתה נראית טוב, אני יודע? עם קארה כזה. היא הייתה גם מאוד נחמדה. היא אהבה ילדים מאוד בקיבוץ שלנו אז היא הייתה מאלה שמהר התקדמה וטיפלה בבית הילדים, היא מהר מאוד למדה והתפתחה כגננת".
הקיבוץ עליו אליעזר מדבר הוא קיבוץ שדה אליהו, לא רחוק מצפון לעמק בית שאן. שם השניים הכירו כנערים, כשהמבטים הצטלבו במטלות המשותפות של הנוער בקיבוץ והישיבות המרובות בחיק הטבע.
איפה היה הדייט הראשון שלכם?
אליעזר: "לא היה אז 'דייטים'. היינו יושבים ליד המים הזורמים והיינו מדברים שם. היה נחמד, מה אני יכול להגיד לך".
רבקה: "הוא גם היה חתיך, הייתה לו מן שוויצריות כזאת. היינו יוצאים ביחד לטיולים בשטח, והיינו מטיילים יחד לכיוון טירת צבי. גם היינו רוקדים הרבה ביחד: לא טנגו או משהו כזה, ריקודי שורה".
החתונה
אם שאלתם את עצמכם איך מחזיקים ביחד 72 שנה, אליעזר ורבקה מציינים שצריך הרבה מזל. או כמו שאומרים: "חמסה חמסה חמסה".
אליעזר: "התחתנו ב-5.5.50", אליעזר מציין עם אצבע מורמת ושולח מבט גאה לרבקה. "זה תאריך מעניין נכון? זה היה ל"ג בעומר".
רבקה: "נכון, היה יפה מאוד", היא מחייכת.
אליעזר: "כבר היינו ביחד, אז לא היה עניין של הצעה. הזמנו את כל המשפחה, החברים, החבורה של יוצאי הקיבוץ - היה שמח. חבר שלי היה נהג משאית אז הוא הביא את כולם לחתונה בחיפה. כולם קיבלו שם גפילטע פיש".
רבקה: "לא היו עושים אז חתונות. היום זה אחרת".
אליעזר: "היום הכל בומבסטי, שכולם ייראו וידעו שיש לי, אפילו כשאין לך כלום. אז היה אחרת, ידענו שאין ולאף אחד לא היה, אז גם לא ניסינו להרשים אף אחד".
הכי רומנטי
אליעזר ורבקה מביטים זה בזה ומסתבכים בתשובה. במה לבחור? מתנה רומנטית? אולי דווקא ברכת יום ההולדת שאליעזר כתב לא מזמן לרבקה, והוקראה לכל דיירי בית האבות בו הם גרים יחדיו? אך האמת היא שאפשר למצוא לא מעט מחוות רומנטיות, אחת מהן מתנוססת עד היום במוזיאון גוש עציון. אתם מבינים, במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948, אליעזר חזר הביתה עם מתנה מקורית לאשתו – דגל שהוא וחייליו הסירו ממסגד בחברון במהלך הלחימות. "לא תכננתי את זה מראש או משהו", הוא מסביר, "כשהגעתי לשם הורדנו את הדגל, ואמרתי לחיילים: 'הדגל הזה בשביל אשתי'".
רבקה: "קשה לי להסביר מה הדבר הכי רומנטי. תמיד היה לנו קישור, זה תמיד במבטים, אז זה מרגש כל הזמן".
אליעזר: "ההרגשה שאני יודע שהיא אוהבת אותי. זה מרחיב את הלב ועושה טוב לבנאדם".
איך נשארים ביחד כל כך הרבה שנים?
"צריך מזל" קובע אליעזר. "יש אמרה ביהדות, ששואלים אחרי החתונה: 'מצא או מוצא'? על אישה טובה אומרים 'מצא אישה מצא טוב', ועל רעה אומרים: 'מוצא אני מר ממוות את האישה'. אצלי זה מצא".
רבקה: "חשוב להיות בנאדם. לדבר הרבה, לא לזלז בכל מיני דברים". אליעזר מהנהן ומוסיף "חשוב להיות ביחד הרבה לפני שמתחתנים, לראות שאתם מסתדרים, ליצור חוויות. אני חושב שהיינו ביחד בכל העולם, חוץ מאלסקה. היה לנו טיול אחד שטסנו ללונדון, ומשם מעל לסיביר כדי לנחות בטוקיו ולראות את הר הפוג'י. לא שוכחים את כל הדברים האלה".
רבקה מהנהנת: "כל עוד מדברים בכבוד ומבלים ביחד, זה כל מה שצריך נראה לי".
אליעזר: "נכון. יש אנשים שכל היום פוצי מוצי, אבל יומיים אחרי זה הוא נותן לה סטירה בפנים. חשוב להיות בנאדם, לא צריך דרמות בחיים".
