מה קרה כאן? מאחורי הקלעים קיים מזה מספר ימים מתח בין האב לאם. נועם קולט את המתח בתדר גבוה ולא מצליח לעכל את המידע הרגשי הזה. עבורו המתח הוא כמו צעקה. נועם הוא ילד מאוד רגיש. הוא מאופיין בקליטה מועצמת של גירויים רגשיים ואחרים מסביבתו ולכן הוא חרד יותר, בוכה במצבים חברתיים, מתקשה עם שינויים, נעלב ונפגע בקלות. לעתים הוא גם עירני יותר לגרויים אחרים, כמו מגע ורעש. מדוע? המבנה הנוירולוגי-רגשי שלו מאופיין בכך שהוא קולט טווחים נרחבים ודקויות שקשורות לאוירה רגשית, להבעות פנים ולהתנהלות של אנשים סביבו.
הכל מרגיש להם יותר חזק ופוגע
אורי ואביו הגיעו לגן המשחקים. אורי שיחק עם חבריו מהגן ולפתע הגיע לאביו מתייפח בבכי. כאשר ניסה האב לברר מה קרה, מלמל אורי משהו על כך שאריאל נתן לו סטירה והכאיב לו. אביו של אורי היה כבר מורגל בכך שפעמים רבות הוא מגיע בוכה או נעלב. הוא הרגיע אותו וקרא לאריאל לברר מה קרה. אריאל סיפר שתוך כדי ריצה ידו נגעה באורי לא בכוונה. דקות ארוכות דיבר האב עם בנו וניסה להסביר כי הוא מבין שאורי חש כאב והוא פגוע, אולם הנגיעה בו לא היתה מכוונת. הוא הזכיר לאורי דברים שקורים לו עצמו לא בכוונה. בסופו של דבר נרגע אורי וחזר לשחק עם יתר הילדים.
מה קרה כאן? לכאורה זהו מצב מוכר לרוב ההורים: הילד פגוע ממשהו שנעשה כלפיו במקרה. אצל הילדים הרגישים יותר, קורים המצבים הללו לעתים תכופות. המערכת הרגשית והתחושתית שלהם היא כמו מכשיר רדיו שקולט תדרים רבים יותר ועוצמתיים יותר. נדמה כי עורם חשוף במגע עם העולם הגדול וגירוי בעוצמה קלה יחסית - מרגיש להם חזק ופוגע.
אני קוראת לילדים אלה "מחוננים רגשית", משום שכמו שילדים מחוננים שכלית יכולים לקלוט טווחים נרחבים יותר ודקויות בתחום השכלי, כך הילדים המחוננים רגשית יכולים לקלוט טווחים נרחבים יותר ודקויות בתחום הרגשי. הבחירה במונח "מחוננות" כאן, מאותתת על השקפת עולמי כי אלה ילדים בעלי פוטנציאל גבוה לתפקוד יצירתי בכל תחומי החיים. בחברה שלנו מכירים רק בסוגי מחוננות שניתן לתארם בכמות ובמספר (ציון אינטליגנציה), אולם האם זוהי המחוננות היחידה הקיימת? כך קורה שבעוד אנו כחברה מעלים לדרגת עילוי את נושא המחוננות השכלית, כך אנו מפספסים בגדול את יתרונות ואיכויות המחוננות הרגשית (שלא ניתנת למדידה כמותית).
הורה של ילד רגיש כזה סופג פעמיים: גם את הקושי בלגדל ילד שזקוק להגנה ותיווך אינטנסיביים וגם את התחושה שמשהו לא בסדר עם הילד שלו.
איך ניתן להתנהל עם ילד רגיש כזה בחיי היום-יום, כדי לסייע לו להתגבר על הפגיעות שלו?
בגילאים הרכים, ההורה נדרש לעתים תכופות לשמש בתפקיד המרגיע וה"מתווך" בין הילד לבין המציאות. איך עושים זאת? אביו של אורי בדוגמה עוזר לנו להבין כמה עקרונות מנחים:
בשלב הראשון הוא מרגיע את אורי הסוער. בשלב השני הוא "מתווך": מציג לאורי את נקודת הראות של אריאל, על מנת שיקלוט את הפער בין התחושה שלו לכוונה של האחר. הוא מקל על מלאכת התיווך בכך שהוא אומר: "נכון שכואב לך ונפגעת (מכיר בכאב של אורי), אבל לאריאל היתה כוונה אחרת". הוא גם עוזר לאורי להחליף נקודות מבט, כאשר הוא מזכיר לו מצבים שבהם הוא עצמו נוהג כמו אריאל.
בשטח ייתכן שאורי "לא ישתכנע" וימשיך וייפגע עוד פעמים רבות, אולם בכל פעם שאנו כהורים מתווכים את המציאות לילד או אפילו רק מרגיעים אותו, אנחנו מחזקים אצל הילד מעין קול פנימי מרגיע, כדי שילמד להתגבר על הפגיעות שהוא סופג. כיוון שאין ביכולתנו למנוע מילדנו להפגע, נוכל להדגים לו שוב ושוב קול מרגיע והגיוני, שבהדרגה יוטמע אצל הילד ועם ההתבגרות יעשה את העבודה במקומנו.
לכן חשוב גם לחזק אצל הילד כל ניסיון שלו להרגיע את עצמו ולהתייחס לכך כפעולה בוגרת וראויה להערכה. היבט נוסף לטיפול בילד הרגיש הוא דווקא בהדגשת החלקים החזקים והטובים אצלו - ללא קשר לקשייו. למשל, לחפש חוגים או תחביבים שהילד אוהב. דגש כזה יסיט את הזרקור בגידולו גם על החיוב שבו ויסייע לבניית דימוי עצמי טוב יותר.
מה עושים?
מנסיוני המקצועי והאישי אני יודעת כי לא פשוט להיות הורה לילד כזה. צריך להשקיע הרבה כוחות, סבלנות ויכולת הכלה ולספוג הרבה תסכולים בדרך. אני יודעת גם שקל יותר לתת עצות בתחומים האלה וקשה יותר לגייס כוחות לאורך כל שנות הילדות. דווקא משום כך, חשוב לי להדגיש בפני ההורים שני מימדים חשובים:
הסבלנות משתלמת 1: עם הזמן הילדים לומדים לאמץ לעצמם את הקול המרגיע שלנו והוא נהיה המגן שלהם בפני העולם. אולי אין זה מגן שריון הנראה לעין והוא נבנה טיפין טיפין לאורך השנים, אבל הוא יציב לא פחות. בהדרגה נוכל לראות איך ילדנו לומד להתמודד בעצמו עם הרגישות שלו.
הסבלנות משתלמת 2: כשאנחנו כהורים מצליחים "להכיל" אותו: לא להיבהל מאוד מהרגישות שלו, להגיב אליה בענייניות ולתת מקום והתייחסות ליתר התכונות החיוביות של הילד - הוא מצליח בהדרגה להפנים מסר חיובי לגבי עצמו. הדימוי החיובי מסייע לילד לקבל את עצמו עם רגישותו וכך יוכל ללמוד לכבד אותה ולהבין את כוחה. למשל, אם הילד אוהב לצייר, אפשר לראות בציור שלו את הרגישות לפרטים ולניואנסים וכך גם בתחומים אחרים בהם הוא מעורב. באופן הזה עם ההתבגרות, הרגישות הופכת לו לכלי. הרי ידוע כי היצירות החשובות בעולם, בכל תחום, נעשו כאשר האדם הצליח לערב רגישות לפרטים, דקויות וגוונים שאחרים מתקשים לקלוט.
כשאנו כהורים רואים את האור בקצה המנהרה, יותר קל לנו לספוג את הדרך, אפילו אם היא מאתגרת במיוחד.
מאת חדוה זלוטר, פסיכולוגית קלינית מזה 30 שנה, מחברת הספר "הורים בהתאמה אישית".
