בוקר אחד התעוררה אורלי ונגר, והרגישה שכל צד ימין של הפנים שלה משותק. "יכולתי למצמץ בעין או להזיז את השפתיים", היא אומרת, "אבל הכל היה רדום מבחינה תחושתית. אם היו מחדירים לי מחט, לא הייתי מרגישה".
זה היה לפני שמונה שנים. ונגר (44) התגוררה עם בעלה ושתי בנותיה (היום בנות 12 ו־9) בניו יורק, במסגרת שליחות של בעלה. "כשראיתי שהתחושה לא חולפת נלחצתי מאוד, והתקשרתי לבעלי שייקח אותי לבית חולים", היא מספרת. "שנינו היינו בטוחים שעברתי אירוע מוחי. גם הרופאים חשדו בזה, ומיד שלחו אותי ל־CT מוח ול־MRI".
כמה שעות לאחר מכן חזרו הרופאים עם האבחנה: הכל נמצא תקין. "אמרתי, 'מה זאת אומרת תקין? הפנים שלי רדומות'", נזכרת ונגר. "קיוויתי שהם בכל זאת ימצאו משהו, כדי שיהיה אפשר לרפא את זה'".
אבל הרופאים שלחו אותה הביתה ללא הקלה במצבה. בלילה, המצב עוד החמיר: "התעוררתי בתחושה של חנק. מתברר שבמהלך השינה הלוע והלשון נרדמו לי, ובלעתי את הלשון. אמרתי לבעלי, 'מהר, תזמין לי אמבולנס'. הוא אמר 'אין לך שום דבר. כבר אמרו לך שהכל תקין. הכל בראש'. אמרתי לו 'תקשיב, אני על סף מוות. תזמין אמבולנס'. "אבל כשהגעתי לבית החולים, הרופאים אמרו שוב שהכל בסדר.
הם גילו שיש לי בלט בצוואר ונתנו לי הפניה לעשות EEG, שזו בדיקה לעצבים, אבל הסבירו שאין לי שום דבר חמור. אחרי זה ראיתי שכבר בטופס השחרור הקודם הם כתבו 'אנקזייטי' (חרדה באנגלית), אבל באותו רגע לא הבנתי בכלל מה המילה הזאת אומרת. הם גם לא נתנו לי שום כדור הרגעה. פשוט שלחו אותי הביתה".
במהלך השבועות שלאחר מכן הפסיקה ונגר לישון בלילות. "התחילו להירדם אצלי לסירוגין איברים נוספים", היא מספרת. "הלשון והלוע המשיכו להירדם לעתים קרובות, כשתחושת ההירדמות בפנים נשארה קבועה".
"פחדתי שהלשון שוב תירדם לי במהלך הלילה ושאיחנק למוות. התייעצתי עם הילרית שהכרתי בארץ, והיא אמרה לי שאני צריכה כל הזמן להיות בתנועה. אז בלילות הייתי כל הזמן יורדת ועולה במדרגות של הבית. רק בשעות היום, כשבעלי היה בעבודה והבנות בגן, הייתי תופסת תנומה קצרה".
במקביל, המשיכה להיבדק אצל נוירולוגים. היא עשתה בדיקות רבות, ורק אחרי שכולן יצאו תקינות החלה לחלחל אצלה ההכרה שמדובר בבעיה ממקור נפשי. "מיד חשדתי שזה קשור לנישואים הלא מאושרים שלי", היא אומרת.
"כבר מהרגע הראשון שנפגשנו, בעלי ואני ידענו שאנחנו לא מתאימים. היו בינינו הרבה מריבות והאשמות. באותה תקופה גרנו למעלה משנה בניו יורק, בלי משפחה ובלי חברים, וכנראה שזה השפיע מאוד. מלבד הבנות, הייתי רק איתו. הרגשתי עוד יותר שאני משתיקה את עצמי בקשר, שאני מפחדת להגיד בקול את המשפט הבלתי נמנע: 'אנחנו צריכים להתגרש'. אני הרדמתי את עצמי, והגוף שלי הרדים את עצמו".
"הבנתי שמגיע לי שיאהבו אותי באמת"
זו לא הייתה הפעם הראשונה שונגר הייתה צריכה להתמודד עם גירושים. כשהייתה בת 19 התאהבה בחייל ששירת איתה בשלישות ברמת גן. כשהייתה בת 22 הם נישאו. "התחתנו במטרה להקים משפחה, אבל כשהגיע הרגע, הרגשתי שאני לא בשלה", היא אומרת. "רציתי להמשיך לבלות, לצאת למסיבות. הוא לא רצה לחכות, ושנתיים אחרי זה התגרשנו".
חודש לאחר הגירושים כבר מצאה את עצמה בהודו. "חברה אמרה שהיא נוסעת למזרח. אמרתי 'יופי, הזדמנות להתאוורר'". בסופו של דבר, ונגר נשארה שם שמונה חודשים, ואז גם הבינה את ייעודה בחיים: להפוך למטפלת רוחנית.
"כשהגעתי להודו התוודעתי לכל מיני ספרים רוחניים והתחלתי להבין שהיקום מדבר אלינו, שהוא שולח לנו סימנים. למשל, אם את שואלת את עצמך משהו ופתאום שומעת דלת נטרקת, אז התשובה היא 'לא'. מצד שני, אם את שומעת צחוק, אז התשובה היא 'כן'".
כשחזרה לארץ החלה ללמוד קריאה בקלפי טארוט, כירולוגיה (קריאת קווי אישיות דרך כף היד), ובהמשך נרשמה למכללת "מדיסין", שם למדה במשך ארבע שנים רפואה סינית, דיקור סיני, רפלקסולוגיה והתמחות בצמחי מרפא. שנה אחרי השיבה מהודו גם הכירה את מי שהפך לבעלה השני. "שנינו היינו בהודו באותו זמן, אבל לא יצא לנו להיפגש שם", היא מספרת.
"אולי זה היה הסימן הראשון לכך שלא באמת נועדנו להיות אחד עם השני, ששנינו חיים בדרכים מקבילות. היו לנו חברים משותפים שהכרנו במזרח, הם עשו מסיבה בארץ, ושם פגשתי אותו לראשונה. הייתי בת 27. אני זוכרת שראיתי אותו ומיד הרגשתי בלב 'וואו'.
אהבתי את איך שהוא נראה, אבל בעיקר התרשמתי מאיך שהוא מדבר ומתבטא. רק ששנייה אחרי זה הראש שלי אמר 'אוך'. הוא הסביר משהו לאנשים והתחיל לדבר באוטוסטרדה. הוא ניסה לשכנע את כולם שהוא צודק".
עם זאת, הלב ניצח בסוף. כשהוא הציע להקפיץ אותה הביתה, היא קפצה על המציאה. כמה חודשים לאחר מכן הם כבר עברו לגור ביחד.
"מאוד רציתי אותו. למרות שכל החברים שלו והמשפחה שלו אמרו לו שהוא עושה טעות. הם אמרו 'היא מקסימה, אתה מקסים, אבל אתם לא מתאימים'. גם אנחנו ידענו שאנחנו מאוד שונים, אבל קיווינו שהאהבה שלנו תנצח את השונות".
לפני שחגגה יום הולדת 30 הם נישאו. "לא ממש הייתה הצעת נישואים", היא מודה. "אמרתי לו שאנחנו כבר שלוש שנים ביחד ואני רוצה להתקדם בחיים". שנתיים לאחר מכן נולדה בתם הראשונה ("גם בנושא הילדים הייתי צריכה ללחוץ עליו"), ובגיל 35 ילדה את בתם השנייה. חצי שנה לאחר מכן עברה המשפחה לניו יורק.
"בעלי התחיל לעבוד כיועץ בחברת מחשבים וקיבל שליחות", היא אומרת. "גרנו שם שנה ושלושה חודשים, והתקופה הזו העצימה את הבעיות בינינו. היו הרבה מריבות, הרבה כעס. הרגשתי שאני מבטלת את עצמי. אני, למשל, מאוד רוחנית, ובאותה תקופה התחלתי ללמוד קבלה. בעלי כינה את עצמו אתיאיסט ומאוד הפריע לו הצד הזה בי, אז הפסקתי ללמוד. הוא היה נותן לבנות שלנו בייקון, למרות שידע שמאוד חשוב לי שהן יאכלו כשר".
כשחזרו לארץ המשיכה ונגר לסבול מהירדמות איברים, אבל החליטה להמשיך להילחם על הזוגיות. "הלכנו לטיפול זוגי. היועצת הראשונה אמרה לנו כבר בפגישה הראשונה שאנחנו צריכים להתגרש, אז החלפנו אותה ביועצת אחרת. במקביל, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לטפל באנשים במצב הפיזי שבו הייתי, אז התחלתי לעבוד כמזכירה במרפאה.
לאט לאט התחזקתי והבנתי שמגיע לי להיות עם מישהו שיאהב אותי באמת. שיעריך את הדברים הטובים שבי. שירצה את הדברים שאני יכולה לתת. הבנתי שעדיף לי להיות לבד באמת, מאשר לבד בזוג".
ולבסוף היא גם אמרה לבעלה איך היא מרגישה. "אמרתי לו, 'זה לא מסתדר בינינו. כמה אפשר להעמיד פנים? כמה אפשר לנסות?'. הוא הסתכל עליי ואמר 'את ממש צודקת'. באותו לילה הוא הלך לישון בסלון, וכבר ישנתי טוב יותר. שלושה ימים אחרי זה הוא עזב את הבית, והתופעות הפיזיות שמהן סבלתי נעלמו כליל".
"אני מרגיש שאת האחת"
הם התגרשו שבוע לפני שחגגה יום הולדת 40. שלושה חודשים לאחר מכן היא החליטה שהיא בשלה לחזור לעולם הדייטים, ונרשמה לאתרי היכרויות.
"ממש עשיתי רשימות של איזה בחור אני רוצה. בעלי היה אשכנזי, אז אמרתי שהפעם אצא רק עם מזרחי. בעלי היה קר, אז רציתי מישהו חם שיקרא לי 'חיים שלי'. הדייט הראשון שלי היה ביום שלישי.
הבחור הגיע עם תחבושת על היד וסיפר שנחתך בבוקר בזמן שהכין סלט. במהלך הפגישה הוא נגע ביד האחרת שלו בתנור חם, חטף כווייה רצינית, והמלצרית נאלצה לחבוש לו את היד. כשהוא ישב מולי עם שתי ידיים חבושות, הבנתי שהיקום מסמן לשנינו: 'אל תיגע בה'. הדייט השני היה באותו שבוע ביום שישי בצהריים, עם בחור שממש לא עשה לי את זה. כשחזרתי הביתה התחפרתי מתחת לשמיכה ואמרתי שאני מוחקת את כל הכרטיסים שלי מאתרי ההיכרויות. שאני יותר לא מחפשת. שהבחור המתאים כבר יגיע אליי".
והוא הגיע?
"זה היה יום שישי ה־13. לקראת ערב חברים שלי התקשרו ושכנעו אותי לבוא איתם למסיבה. השמיעו שם מוזיקה ישנה וכמעט אף אחד לא רקד בה. פתאום ראיתי מרחוק בחור שרוקד עם הגב אליי, ונמשכתי אליו מיד.
היה לו שיער ארוך, הוא לבש בגדים צבעוניים, ואהבתי מאוד את תנועות הריקוד שלו. אמרתי לחברה שלי 'לכי, תנסי לראות בן כמה הוא'. כשהיא חזרה היא אמרה 'אה, זה אמיר ונגר. אנחנו מכירים אותו. הוא מה זה חמוד. אני חושבת שהוא בן 30'. אמרתי לה 'אוי, הוא צעיר, עזבי'.
עם זאת, המשכתי להתבונן בו, כשבשלב מסוים ראיתי שהוא מתבונן גם בי. חייכנו אחד לשני ושמתי לב שאנחנו משמחים זה את זה. רק שבסוף הוא עזב את המסיבה, בלי שבכלל פנה אליי".
רק שזה לא היה הסוף.
"למחרת התקשר בעלה של חברה שלי ואמר 'נחשי מה? הבחור אתמול מהמסיבה התקשר אליי עכשיו וביקש ממני את הטלפון שלך. כמובן שלא נתתי'. שאלתי אותו 'למה?' והוא אמר: 'תקשיבי, הוא לא בן 30 כפי שחשבנו. הוא בן 24. הסברתי לו שאת בת 40, שהתגרשת לפני כמה חודשים, שיש לך שתי ילדות ואת רוצה זוגיות שתוביל לנישואים'.
שאלתי אותו 'ומה הוא אמר?'. הוא ענה: 'הוא אמר בסדר'. הייתי בשוק שזה לא הפריע לו, אבל באמת לא ראיתי את עצמי יוצאת עם בחור בגיל הזה. אמרתי לחבר שלא ייתן לו את הטלפון שלי, אבל שהוא יכול למסור לו שהוא מוזמן לכתוב לי בפייסבוק".
הם התכתבו כמה ימים בפייסבוק, עד שאמיר ביקש ממנה את הטלפון, והיא הסכימה. "יש לו קול בס וכבר במילים הראשונות שלו, הרגשתי שמישהו שם את היד מתחת ללב שלי ועושה לי עיסוי", היא מספרת. "הרגשתי פיזית את הלב".
מצד שני, באותה שיחה התברר לי שלא רק שהוא בן 24, אלא שרק עכשיו הוא חזר מהודו, שהוא עדיין גר עם ההורים, שאין לו רישיון וגם אין לו עבודה. הוא אמר שהוא חושב ללמוד ספרות כלבים ובינתיים לעבוד בפלאפל. אמרתי לו 'אתה מתחיל איתי ברצינות? עוד לא יצאת מהביצה'. והוא אמר 'אורלי תקשיבי, לאהבה אין גיל'. אמרתי לו, 'מה זאת אומרת אהבה? פעם ראשונה אנחנו מדברים בטלפון'. והוא אמר: 'אני מרגיש שאת האחת'".
הם המשיכו לדבר באותו שבוע, והקשר הלך והעמיק. "באותו זמן סעדתי חברה שגססה מסרטן בבית החולים, וסיפרתי לו על כך. היא נפטרה בסוף השבוע, בדיוק שבועיים אחרי שנפגשנו במסיבה. בראשון בבוקר בישרתי לו את החדשות, והוא אמר שהוא רוצה לבוא אליי. אמרתי לו 'מה פתאום לבוא? תכף ההלוויה'. והוא אמר: 'אני רוצה להיות איתך'. אני גרה בנווה סביון והוא גר אז בראש העין. הוא הגיע אליי באוטובוסים, והלכנו יחד להלוויה".
פגשת אותו ביום שישי ה־13, הדייט הראשון שלכם היה בהלוויה. לא מלחיץ?
"עזבי את זה. הוא צעיר ממני ב־16 שנה וגר עם ההורים. זה היה יותר מלחיץ".
אז איך הפכתם לזוג?
"אחרי ההלוויה הוא המשיך איתי לניחום אבלים. בשלב מסוים ראיתי אותו בוכה בחדר המדרגות. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר שעצוב לו כל כך על החברה שלי, שלפי הסיפורים הייתה בחורה מדהימה. כל כך התרשמתי מהיכולת שלו להביע רגשות בלי להתאמץ. זה בדיוק מה שהיה חסר לי אצל בעלי. בערב חזרנו אליי לדירה, הלכנו לישון יחד מחובקים, אבל לא עשינו כלום מלבד לדבר.
שבוע אחרי זה שכבנו לראשונה, ואני זוכרת שכבר בזמן האקט אמרתי לאלוהים 'תודה'. זו הייתה חוויה מינית רוחנית. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני שוכבת עם מישהו, והופכת איתו לאחד. שבועיים אחרי זה הוא הציע לי נישואים, וכעבור שלושה חודשים התחתנו".
לא מוקדם מדי?
"אחרי ששכבנו בפעם הראשונה, עדיין התלבטתי אם אני רוצה להיות בקשר שיש בו פער גילים כזה. אז אמרתי לאמיר שאני רוצה להתייעץ עם רב. הוא ביקש לבוא איתי וחיכה מחוץ לחדר. הרב הסתכל בתאריכי הלידה שלנו ואמר 'אורלי, אתם זיווג משמיים. הפרש הגילים ממש לא משנה'.
הוא ביקש לדבר ביחידות גם עם אמיר, ואמר לו שהוא מציע שנתחתן כמה שיותר מהר, כדי שלא יהיו הפרעות בדרך. אחרי שאמיר יצא מהחדר, הוא שלף טבעת מהאצבע שלו והציע לי נישואים".
איך הסביבה שלכם הגיבה?
"כשאמא שלי רק שמעה שאני שוקלת לצאת עם בחור שצעיר ממני ב־16 שנה, היא אמרה לי 'כל הזמן יש לך שטויות בראש, תפסיקי כבר'. כשסיפרתי לה שאני מתחתנת, היא בכלל הייתה בשוק. החברות שלי צחקו ושאלו אותי כל מיני שאלות. למשל: 'כשאת תהיי בת 55 הוא יהיה בן 39. אז מה? תלכי אחריו עם מקל?'. או 'את לא מפחדת שבשלב מסוים הוא יעזוב אותך לטובת בחורות צעירות ממך?'. ההורים שלו בכלל היו בהלם. אבא שלו אפילו חשב בהתחלה שאני בהיריון. אבל לכולם אמרנו שאנחנו משוכנעים שהאהבה בינינו תביא רק דברים טובים".
נשמה תאומה מול נשמה תואמת
שנה לאחר שנישאו נולדה בתם המשותפת ארבל (בת שנה ותשעה חודשים), ובימים אלה נמצאת ונגר לפני לידת בתם השנייה.
לא חששת שלא תצליחי להביא לאמיר ילדים? שזה יאיים על הקשר?
"בכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת. עד כמה שידוע לי, גם הוא לא חשש. אני מניחה שאם לא הייתי מצליחה להיכנס להיריון באופן טבעי, הייתי עושה את כל מה שבאפשרותי להרות בדרך אחרת. אין לי ספק שהאהבה שלנו הייתה מנצחת גם במקרה הזה".
הזוגיות שלה עם אמיר, יחד עם מערכות היחסים הכושלות שלה בעבר, הן אלה שעודדו אותה לפני שלוש שנים להירשם ללימודי תטא הילינג (תורה שעוסקת בשינוי אמונות), ולהתמחות בהמשך ב'זוגיות נשמתית'. לאחרונה עברה השתלמות בגרמניה, והיום היא מעבירה סדנאות בנושא. "הרעיון העיקרי שעומד מאחורי התורה הזו הוא שיש הבדל בין 'נשמה תאומה' ל'נשמה תואמת'", היא מסבירה.
"נשמה תאומה זו נשמה שהגיעה לכאן לעבור תיקון בדיוק כמו האדם השני. כלומר הבאגים של שני בני הזוג זהים. רוב בני האדם נמשכים זה לזה בגלל החסרונות שלהם. למשל מישהי ביישנית שיושבת בשקט במסיבה, תתחבר לרוב עם מישהו ביישן שיושב לבד כמוה. בגלל שלאנשים קשה להיות במקומות שקשים להם, הם לוקחים איתם עוד מישהו שיחלוק איתם את הקושי. זה אומר שהם נורא דומים, אבל לא יכולים להתקדם הרבה ביחד.
"נשמה תואמת, לעומת זאת, זו נשמה שמתחברים אליה בגלל הדברים הטובים שזהים, בעוד שהבאגים משלימים זה את זה. אני מאמינה ששני הבעלים הקודמים שלי היו הנשמות התאומות שלי. אמיר לעומת זאת, הוא הנשמה התואמת שלי. הוא זה שעודד אותי במקור להירשם ללימודי תטא הילינג. הוא עוזר לי בהעברת הסדנאות, הוא דואג לסידור עם הילדות בזמן שאני לא פנויה. ואילו אני היא זו שעודדה אותו לפנות לקריירה טיפולית. הודות להכוונתי, הוא למד פיזיותרפיה סינית, עיסוי תאילנדי, עיסוי שוודי, ונחשב היום למטפל מצליח.
"בניגוד לקשרים שלי בעבר, בקשר שלנו, כל אחד נותן לשני את מה שהוא רוצה לקבל. זה בעצם המתכון המושלם לזוגיות".
