הילדה בת 30 ואתם עושים לה חום גבוה: איך להתמודד עם משבר הגיל?
רעות אוסטרוף רוצה לחגוג את העשור החדש בלי שישאלו אותה מה עם חתונה וילדים. זה לא שהיא לא רוצה, אבל זה לא אומר שהיא לא מאושרת. פוסט חמוץ-מתוק
השעון מתקתק ולפני ששמתי לב המחוג עומד לעצור על גיל 30. לעצור ולהמשיך. אני מרגישה שאני אמורה לעשות מזה ביג דיל, כי ככה מצפים ממני. אבל מה לי ולמספרים? הם אף פעם לא היו הצד החזק שלי.
ואני רואה את המבטים ושומעת את הלחשושים. הראשונה בחבורה שחוצה את הקו, האחרונה שנשארה רווקה. זה מתבקש, אני יודעת. אנשים מתהלכים לידי על ביצים, רק ממתינים לשניה שאתפלץ ואחריד את עצמי למוות. ולמה בעצם? יאללה חברים, החיים בנויים ממשברים. למען השם, החיים הם משבר אחד גדול ואינסופי. תמיד נאבקים במשהו, לא חסרות סיבות, אנחנו דור כזה. אפשר פעם אחת להפסיק עם הדרמות?
ואולי המשבר יגיע בדיליי, ואולי אני מדחיקה, אבל קצת פרופורציות, כולה מספר. כן, אני בת 30, כן אני רווקה. רווקה בזמן שכולם סביבי מתחתנים, נהיים הורים, קונים דירה עם משכנתא וריבית קבועה לכל החיים. בת 30 ועדיין אוכלת דייטים לארוחת בוקר ואכזבות לארוחת ערב כמו תיכוניסטית טינייג'רית מחוצ'קנת מסדרת טלוויזיה אמריקאית. והחיים שלי? אני יודעת שהייתם רוצים לחשוב, אבל נשבעת שהם לא כאלו עצובים כמו שהם נשמעים. I'm not a girl, not yet a woman.
אבל הלחץ הסביבתי הזה הוא בלתי נסבל, הוא הולך ומתהדק כטבעת סביב צווארך ככל שאת נושקת לגיל שממנו אין חזור, מותיר אותך חנוקה, מפוחדת ולחוצה.
"כולם כאלו זוגיים ורציניים, אז מה לא בסדר בי?" אבל היי! אני בסדר, לגמרי בסדר, וזה לא שאני לא רוצה, זה פשוט שעוד לא יצא, וגם זה בסדר.
לכל אחד מאתנו יש את הזמן ואת הדרך שלו. ולי יש את שלי, ואני שלמה איתה. וכנראה שיש לי עוד קצת זמן לפרפר וללכת, אבל אני חמושה בנעליים נוחות ומוכנה להמשך המסע, כי ניוז פלאש! הזמן לא עוצר ב-30, החיים ממשיכים, קטע דינאמי שכזה. אז כשזה יבוא זה יבוא, בנתיים נהנית מהנוף.
ואלו לא מילים של גיבורה גדולה. ביום אולי כן, בלילות פחות. לא הכל זוהר וורוד ברווקות. גם הייאוש, הוא לא תמיד כזה נוח. זה לא פוליטיקלי קורקט להודות בפחדים שלך. חולשה היא אף פעם לא סקסית.
אני לא מפחדת להישאר לבד, אני לא זוכרת מתי אי פעם הרגשתי לבד. החיים שלי מספיק מלאים ואני בטוחה שבטיימינג הנכון הם גם יתמלאו בזוגיות יציבה.
אבל אני כן מפחדת למצוא אותה מאוחר מדי. לא עבורי. מילא אני, אבל יחד אתי מזדקנים האנשים שיקרים לי מכל. וזה לא שאני רואה שחורות, רק ריאלית לכל התסריטים האפשריים. אני יודעת כמה הם רוצים את זה בשבילי, וגם אני ארצה להיות יום אחד אמא, כן, גם בשבילם. הלוואי ויכולתי להבטיח שזה יקרה.
ולמרות הכל, אני לא יכולה לתת לזה או לסביבה להלחיץ אותי. זו פשוט לא אני.
לחץ הוא מתכון לטעויות, והיי! לא עברתי את כל מה שעברתי, והגעתי עד לכאן, רק כדי לרצות אחרים שהם לא אני ולהתפשר על משהו שהוא פחות ממושלם.
לא יודעת אם שמעתם, אבל היום אפשר לעשות חופות מאד יפות בשקיעות נהדרות גם בגיל 32 ו-35 ומתי בעצם שירגיש לי נוח ונכון. כולם יכולים להתחתן, גם אני, מחר אם ממש ארצה. החוכמה היא לעשות את זה עם האדם הנכון. ואותו כבר למדתי, לוקח זמן למצוא.
אם היה מסר אחד שיכולתי להעביר לעצמי הטיפשונת והצעירה מלפני עשור, הייתי מבקשת ממנה להרפות וליהנות. ככל שהייתי משכילה להבין את זה מוקדם יותר, היה לי קל יותר. אז תרפו, תרקדו על שולחנות, תזרמו, תזדיינו, תברחו, תיפגעו ותפגעו - זה הכל חלק מהתהליך. תיהנו.
לבד אתם לא תשארו. מתי לאחרונה הייתם לבד? ומתישהו בעתיד, הקרוב או הרחוק, תסתכלו אחורה על חייכם מתוך שגרת חיתולים וחיי נישואין עייפים ותתגעגעו. אנחנו תמיד מעריכים בדיעבד, אז תעריכו עכשיו, תתחילו היום, רק אינעל דינק אנשים, אל תתנו לאף אחד להרוס לכם - תיהנו!
נסיון חיים הוא דבר יקר ונרכש. עשיתי, טעיתי, החכמתי, השכלתי. וגם בדמעות, נהניתי - ועדיין.
אז כבר יש חמש שערות לבנות, ועייפות באה לידי ביטוי בשקיות מתחת לעיניים והמטבוליזם כבר לא מה שהיה, אבל בת 30 ומדהימה. יותר אמתית, יותר עצמאית, יותר בטוחה, חצי מהמטומטמת שהייתי. 30 ועדיין לומדת, עדיין רוצה. 30 ושלמה.
אני לא יודעת מה יהיה, אבל יודעת שיהיה בסדר. לא כקלישאה, כי אני סומכת על עצמי. בת 30 וסוף סוף סומכת על עצמי.
אל תתנו לסביבה להשפיע, אנשים מתחתנים סביבכם, יום אחד גם אתם תנוחו. בנתיים תרקדו. החיים הם מסיבה, והם לא נגמרים בהחלפת קידומת.
צעירה לנצח
אז אחרי שהשלמתי עם הגיל (בערך), הנה 5 דברים שהייתי רוצה להגשים השנה:
1. לחסוך כסף. מסתבר שאני כבר בגיל שאני צריכה לדאוג לנכסים משלי. ולא, מעיל חדש מטופשופ ומגף מזארה ממש לא נחשבים.
2. להגיד לא לפחמימות. המטבוליזם הופך גרוע יותר ויותר ככל שמתבגרים ולי יש אסטרטיביות של שבלול מול קערה של צ׳יפס ומגש של פיצה. אז הגיע הזמן להתבגר. אתן לא שולטות בי יותר, פחמימות יקרות! אה, מה זה שם על הפיצה? פטריות? יאמי. אפשר גם לחם שום?
3. להפסיק לאחר. יצא לי שם של מאחרת ואני בכלל לא מבינה איך זה קרה. כנראה שאני לא מאחרת, זה אתם שפשוט מקדימים.
4. לרסן את ההיפוכונדרית שבי. זה ממש מעייף לדמיין כל פירור בורקס שנחת לי על הזרוע כתסמין מלנומה פוטנציאלי.
5. ללמוד לבשל. או לפחות לנסות. חייבת למצוא מישהו שילמד אותי איך, וגם יקלוף את תפוחי האדמה ויחתוך את הבטטות ויבדיל בין פטרוזיליה לכוסברה ויחמם ויגיש לי מוכן כי על מי אני עובדת אני שונאת את זה שנאה תהומית.
