"טיבי ואני נפגשנו כשהגעתי עם משפחתי לבודפשט. הייתי בת תשע והוא בן עשר. הוא ראה אותי סוחבת מזרן ורץ לעזור לי. 'את השכנה החדשה?' שאל. חייכתי אליו ומאותו רגע הפכנו לחברי נפש.
"טיבי נהג לבוא להקשיב אצלנו לרדיו, להאזין למוזיקה, לשאול ספרים ולדבר עם אמי על אמנות. בילינו הרבה יחד. טיילנו על שפת הדנובה, השתוללנו עם חברים, ודיברנו בלי סוף. הוא למד בשעות אחר הצהריים בתלמוד תורה, וכמו שאר הילדים היהודים סבל מאנטישמיות. לי זה היה זר. תמיד חשבו שאני גויה.
"ערב אחד, יום לפני בר המצווה שלו, טיבי דפק בדלת בהתרגשות. הוא בא להראות לי את החליפה החדשה שלו. הייתי כבר בפיג'מה ונורא התרגשתי בשבילו, אלא שאבא שלי הגיע בדיוק מהעבודה, וכשראה את שנינו יחד גירש את טיבי מן הבית. הוא אמר לי שאני כבר 'בחורה גדולה' וש'זה לא מתאים'. טיבי עזב בכעס ובעלבון גדול, ובאותו רגע הבנתי לראשונה שהוא בן ואני בת. עד אז היינו רק שני ילדים שחלקו רגע של שמחה, אבל כשזה התקלקל, נפקחו עינינו.
"מאותו ערב, טיבי הפך לחבר הסודי שלי. רק אמא ידעה, והיא לא סיפרה לאבא. במשך השבוע היינו כותבים זה לזה מכתבי אהבה סודיים, מקפלים אותם כמה פעמים, מכניסים לקופסת גפרורים ומחביאים באחד החריצים של רצפת העץ בתא טלפון ציבורי שעמד מול הבית. תא הטלפון הזה הפך עם השנים למבצרנו, למקום שהיה שייך רק לנו. עיר מקלט.
"לא דיברנו בגלוי. אם היינו נפגשים במקרה בחדר המדרגות ליד אבי, העמדנו פנים שאנחנו כבר לא בקשר. טיבי היה קורץ לי ושנינו הסתפקנו בכך. לא פעם הוא היה גם מתגנב למסיבות ריקודים בבית הספר שלי, רק כדי לרקוד איתי קצת. פעם חזרתי מהמכולת עם תבנית ביצים והוא חיכה לי בפינה והבהיל אותי כהוגן. כל הביצים נשברו.
"כך שמרנו על קשר והתכתבנו במשך שלוש שנים, כשרק תא הטלפון עד לאהבתנו הסודית. שמרתי את כל קופסאות הגפרורים וחיכיתי למכתבים שלו בשקיקה.
"ב־21 באוקטובר 1956 מלאו לי 15 שנה ושנינו הלכנו יחד לקולנוע לראות את 'אותלו'. זו הייתה הפעם הראשונה שטיבי כרך את ידו סביב כתפי. בכיתי כל כך על אותלו המסכן, וטיבי ניחם אותי והבטיח שהפעם יכתוב לי מכתב שונה, מיוחד.
"כמה ימים לאחר מכן עמדתי לצאת כרגיל אל תא הטלפון שלנו, כדי לקחת את קופסת הגפרורים ובה מכתב האהבה המיוחל, אלא ששנייה לפני שהגעתי שמעתי מאחורי רעש אימים. סובבתי את ראשי, וראיתי טנק ענקי מגיח מפינת הרחוב הצר ומתקרב לעברי במהירות עצומה, כשהוא דורס ורומס כל דבר בדרכו. ממש ברגע האחרון הצלחתי לחמוק ממנו לתוך חנות מכולת סמוכה. עוד הספקתי לראות את הטנק מועך את תא הטלפון כאילו היה חתיכת נייר, ויחד איתו את המכתב של טיבי, אותו לא הספקתי להציל. זה היה הטנק הרוסי הראשון שבא לדכא את המרד נגד הסובייטים.
"ברחוב פרצו יריות, המורדים ההונגרים השיבו אש, ואנשים במכולת צרחו 'תשכבו מהר על הרצפה'. אני עדיין זוכרת אישה שנפצעה במצחה וכל פניה שתתו דם. שכבנו כך זמן ארוך, כשכל המצרכים נופלים עלינו מן המדפים: קמח, שמן, סוכר, שימורים, מה לא. מסביב היו יריות ואימה, ואני רק חשבתי על מכתב האהבה שלי, שאותו לעולם כבר לא אקרא.
"אחרי שהכול נגמר יצאתי מן המכולת וראיתי את טיבי עומד בחוץ, מחכה לי, כולו דאגה. פרצתי בבכי עז, וכך עמדנו שנינו מחובקים במשך כמה דקות וסביבנו הרחוב ההרוס. טיבי אמר לי שבמכתב שהטנק לקח איתו הוא התוודה בפניי על אהבתו בפעם הראשונה. אף אחד מאיתנו לא ידע שזה היה היום האחרון של ילדותנו.
"כמה ימים אחרי כן נפרדו דרכינו לנצח. טיבי עלה ארצה, נשלח לקיבוץ ולאחר מכן היגר לאוסטרליה עם אמו, ואני הוברחתי לישראל דרך גבול אוסטריה־הונגריה, למדתי במוסד של עליית הנוער, ושנתיים אחרי כן התאהבתי במי שהפך לבעלי. במכתב האחרון שטיבי שלח אליי הוא כתב שיחכה לי, היכן שלא אהיה, ושתמיד יאהב אותי.
"הרבה זמן חלף מאז. יום אחד פגשתי בטיבי כשטיילתי עם בתי בת השנתיים ברחוב. הוא חלף שם עם בנו בן השלוש, ושנינו נעמדנו זה מול זה, המומים, ובלבנו חיוך גדול. למרות השנים הוא היה ונשאר בשבילי טיבי, ילד צנום וגבוה עם חיוך מבויש. ילד שמאוהב בי ואני בו".
השורה התחתונה:
"טיבי נפטר לפני כמה שנים ממחלה קשה. שכנה שלי סיפרה לי על כך, ולהלוויה שלו הלכתי לבדי. במסגרת טיול שורשים שעשיתי לא מזמן בהונגריה, יחד עם בעלי, ביקרתי בביתנו הישן. על הקירות המתקלפים בחדר המדרגות עדיין אפשר לזהות חריטות בכתב ידו: 'מריקה היא הילדה הכי יפה בעיר', 'מתי ניפגש' ושירים שכתב לי. שרידי האהבה הראשונה שלי חרוטים לנצח על הקירות. ראיתי אותם, והכול הציף אותי מחדש. הסיפור הזה הוא המכתב האחרון שאני כותבת אל טיבי, חבר ילדות יקר שלי. יהי זכרך ברוך".
____________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
