החליטה לעבור ניתוח קיסרי שביעי
ליליאן טייטלבאום, 39, אם לשישה, מושב יתיר
בעוד כשלושה חודשים תגיע ליליאן טייטלבאום לחדר ניתוח ותלד את ילדה השביעי, כמו שילדה את קודמיו, בניתוח קיסרי.
שבעה ניתוחים קיסריים?
"כן. אני חיה את החלום שלי, תמיד רציתי משפחה גדולה. האמת היא שאחרי הלידה השישית חשבתי שאני סוגרת את הרחם, אבל עברו שנתיים והתגעגעתי לאותה תחושה ממכרת של תינוק חדש בבית".
ומה אמרו הרופאים?
"אחרי הלידה החמישית נקראנו לפגישה עם הרופא המטפל שהסביר שלא מומלץ להיכנס להיריון נוסף. הוא לא אמר 'לא' נחרץ, רק שזה לא מומלץ. ואכן, ההיריון השישי שלי הוגדר כהיריון בסיכון גבוה וילדתי בשבוע 37 כדי למנוע הגעת צירים או פתיחה".
אז זו פעם אחרונה?
"בהחלט. ההיריון הזה לא היה מתוכנן ואני נמצאת במעקב שבועי. הרופא הסביר לי שהשליה נמוכה, אמר שאין קשר למספר הניתוחים הקיסריים והמליץ על לידה בתל השומר".
ליליאן ואורן טייטלבאום עלו ארצה לפני כ־12 שנים מברזיל. זוג צעיר עם שתי בנות וחלום אחד גדול: להיות הורים לשבעה ילדים. "כשהייתי קטנה נהגתי להסתכל על משפחות עם הרבה ילדים ופשוט קינאתי. מבחינתי לא הייתה שום אופציה אחרת".
ללידה הראשונה שלה בברזיל הגיעה אחרי ירידת מים, מבוהלת כמו כל יולדת טרייה. הרופא הציץ בשעון ואמר לה: "אוקיי, נכנסים לניתוח. אני חייב להגיע הביתה". "ככה זה כשאת מגיעה ערב לפני כריסמס", אומרת טייטלבאום. "בברזיל 80% מהלידות מסתיימות בניתוח קיסרי. חלק מהנשים מבקשות ללדת בתאריך מסוים בניתוח קיסרי, ואם את רוצה לידה טבעית, ברוב המקרים עלייך לשלם עליה מכספך".
טייטלבאום הוכנסה לחדר הניתוח, ילדה כעבור חצי שעה וההחלמה הייתה פשוטה. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן, חזרה ללדת את בתה השנייה. "הרופא הסביר שאני יכולה ללדת עכשיו בניתוח קיסרי או לחכות למחר וללדת בלידה רגילה. התייעצנו עם רב הקהילה, והוא אמר שמכיוון שאנחנו יום לפני ערב פסח, עדיף לנתח עכשיו, וכך עשינו".
ואחרי זה עליתם ארצה עם שתי בנות.
"ואני הייתי בחודש שביעי עם בתי השלישית. גרנו בפתח תקווה סמוך לאחי. כשהגעתי לבית החולים הסבירו לי שאחרי שני ניתוחים קיסריים אין אפשרות ללידה רגילה, ואמרו גם שלא מומלץ להמשיך ללדת".
איך הייתה ההחלמה אחרי הניתוח השלישי?
"קשה יותר. אני חושבת שעיקר הקושי נבע מקשיי קליטה. לא הבנתי את השפה והצוות לא הבין אותי. נשארתי חמישה ימים בבית החולים וסבלתי מכאבים".
ההיריון הרביעי עבר על טייטלבאום בביתם החדש במושב יתיר. הרופא המטפל לא הסביר לה על סכנות הכרוכות בניתוח קיסרי נוסף. "גם לי וגם לו היה ברור שמדובר בניתוח. למזלי, בעלי ואני אנשים אופטימיים. אנחנו לא מצליחים לחשוב על אפשרות שמשהו רע או מסוכן יקרה".
בהיריון החמישי היא נשלחה לבדיקת מי שפיר, שהייתה תקינה לחלוטין, וגם הניתוח עבר בשלום. "אני אפילו זוכרת שהצלחתי ללכת בכוחות עצמי אחרי 24 שעות בלבד".
זה המקום לפרט את הסכנות הטמונות בריבוי ניתוחים קיסריים. לדברי ד"ר רחל מנדל, מנהלת מרכז לין לבריאות האישה של כללית, בחיפה (שאינה מטפלת בליליאן), הסיכון העיקרי בריבוי ניתוחים קיסריים הוא קרע רחמי, שנחשב לאירוע דרמטי המחייב פעולות כירורגיות מיידיות ועלול לסכן את חיי האם והעובר. אם האירוע מתרחש בשבוע מוקדם של ההיריון יש סיכון לפגות קשה וצורך בכריתת הרחם של האם.
"כיום, רוב בתי החולים בארץ ממליצים לאחר שני ניתוחים קיסריים לדון בתוכנית ילודה, ולאחר שלושה ניתוחים להמליץ בחום לסיים את הילודה. ברור שכרופאים אנחנו לא יכולים במקרים שאינם מסכנים חיים להחליט על הפסקת ילודה. עם זאת, יש לשקול היטב הריונות חוזרים לאחר מספר רב של ניתוחים".
ליליאן, את לא חוששת?
"כל היריון מלווה בחשש ופחדים. בלילות אני חושבת על דברים שעלולים לקרות לי או לעובר ואני מפחדת מזריקת האפידורל, אבל הפלא הזה, הבכי הראשון של התינוק, משכיח ממני כל טיפת חשש ודאגה".
מה המסר שלך לנשים אחרות?
"הרבה נשים בוחרות להפסיק ללדת אחרי שלושה ניתוחים למרות שהן רוצות עוד ילדים. הרופאים, למרות שלא אומרים במפורש 'אל תלדי', מפחידים אותן. היה לי חשוב להוכיח שעם רצון ואופטימיות אפשר גם אחרת".
החליט להפסיק את הכימותרפיה
בועז בן אורי, 59, אב לשניים, כרכור
לפני 11 שנים נכנס בועז בן אורי לבדיקת קולונוסקופיה לאחר שחש כאבי בטן במשך שלושה שבועות. הכירורגית שביצעה את הבדיקה בישרה לו: "יש לך גידול בגודל של תפוז במעי".
איך הגבת?
"ביקשתי שלושה ימים לעכל את הבשורה. ירדתי למטה והתקשרתי לאשתי לשעבר. אמרתי לה: 'יש לי שתי בשורות: האחת - יש לי סרטן, והשנייה - אני סוגר את הסטודיו'".
בן אורי, גרוש, בזוגיות חדשה ואב לשניים, לוחם שייטת לשעבר מעוטר צל"ש, היה אז הבעלים של משרד פרסום מצליח. "כך התחיל הפסטיבל", הוא משחזר את התקופה ההיא. "כאחד שצלל בקישון ידעתי שקיימת אפשרות שאחלה. במשך שנים קיבלתי מהצבא ספרים עבי כרס ובהם המלצות להיבדק. אבל אני? הלוחם? המאצ'ו? לי יהיה סרטן? לא בא בחשבון. הייתי בטוח שאחיה לנצח.
"הגעתי מבית החולים הביתה והתחלתי להרגיע את החבר'ה. ברור שכולם היו לחוצים מהמילה 'סרטן', מדובר במחלה עם חרא יחסי ציבור. באותם רגעים קיבלתי החלטה שהסרטן יסמן סוף של תקופה והתחלה של תקופה חדשה. סגרתי את המשרד כדי להבין ולחקור מה גרם לסרטן להתפתח. כבר אז היה לי ברור שיש שלושה אלמנטים שמדכאים את המערכת החיסונית: חשיפה למקורות חיצוניים כמו הצלילות בקישון, תזונה לקויה וסטרס תמידי. החלטתי שאת פרק ב' של חיי אחיה בצורה שונה לחלוטין".
הרופאים הסבירו לו כי הגידול שבבטנו מחייב ניתוח מיידי להוצאתו. "שאלתי את הרופאה כמה זמן לקח לגידול להגיע לגודל כזה והיא ענתה: '15 שנים'. חשבתי קצת והודעתי לה שאם כך אני חייב לאכול משהו לפני שאני מחליט, ומה שלא יהיה - לניתוח אני מתכוון להגיע בכושר שיא".
הוא התחיל לעשות צעדות בים וצירף גם אימוני שחייה וסאפ. כשהרגיש שהגוף חזק דיו התייצב לניתוח, שבמהלכו הוציאו לו 30 ס"מ מהמעי וחמש בלוטות לימפה נגועות. "אז הגיע רופא נוסף שהסביר שלפי הפרוטוקול הרפואי אני חייב להתחיל מיד בכימותרפיה. אמרתי לו שאני אהיה זה שאחליט מתי לקבל את הטיפול, כי חשוב לי שהגוף שלי יהיה במצב פיזי ונפשי טוב. התחלתי לעשות דיקור סיני לחיזוק מערכת החיסון. אם בחיי הקודמים הייתי אומר על דברים מסוימים 'מה זה השטויות האלה', בחיים החדשים אמרתי: 'מה זה השטויות האלה, אבל אני מוכן לבדוק'".
ואז הגעת לטיפול הכימו הראשון.
"ראיתי אנשים יושבים עם ידיים פשוטות ומחטים תקועות להם בוורידים. קירחים. נראים חולים. אמרתי לעצמי 'מה לי ולזה? אני - הלוחם, החייל האמיץ! ככה אני איראה?'" אחרי שלושה טיפולים (כשליש מכמות הטיפולים שהוקצבה לו) שבמהלכם הרגיש רע מאוד החליט בן אורי להפסיק. "זו הייתה החלטה שהגיעה לאחר אין־סוף התלבטויות. מצד אחד היה הקול שאמר תקשיב לתחושות הפנימיות שלך, ומנגד קול קטן וארסי שחושש שאם לא אעבור את הטיפולים אני עלול למות. אבל כשאני כבר מחליט אני רגוע. לא מסתכל אחורה".
ולא חששת למות?
"האמת, אני לא יודע מה זה למות. זה מושג לא ממשי בעבורי. אני יכול להבין מה זה קטוע רגל או יד, אבל למות? לא בעולם המושגים שלי".
איך המשפחה הגיבה?
"המשפחה והחברים אמרו שזו החלטה פזיזה ובלתי אחראית בעליל. גדלתי בבית של שני יקים, בכירים לשעבר במוסד. בשביל אמא שלי מילה של רופא, הדוקטור - שווה זהב. אבל אני סומך רק על עצמי".
בשלבי הלמידה והחקר של העולם החדש שאליו נקלע התחיל בן אורי ללמוד דמיון מודרך. מבחינתו זה היה "כלי מהיר שאפשר איתו להתחיל לשנות דפוסים קיימים. הבנתי מה המחיר ששילמתי על כעסים, סטרס ועוד שלל התנהגויות. בעבר אף פעם לא חייכתי, כמעט לא דיברתי". באחד הימים הוזמן לסדנה של אריק פרל "ריקונקשן". "הגעתי למקום ולא נכנסתי. פחדתי שיחשבו שהשתגעתי. באותו שבוע הגיעו תוצאות של בדיקות דם שהצביעו על תאים סרטניים בגוף. הדחקתי את המחשבות ונכנסתי לסשן. חוויתי חוויות שלא עברתי בחיי. אני בן אדם שזקוק להסברים אבל אין לי הסבר למה שקרה שם. דבר אחד בטוח: אחרי הסדנה עשיתי בדיקות דם נוספות והתוצאות, הפלא ופלא, היו תקינות. אין שום אינדיקציה לתאים סרטניים מאז ועד היום".
כיום הוא מטפל בהילינג ומעביר הרצאות. "אני הפרסומת הכי טובה למה שאני עושה. לא נתנו לי סיכוי לחיות 11 שנים. היום אני יודע שהגוף יודע לרפא את עצמו, צריך רק לתת לו תנאים אופטימליים כדי להבריא".
היית ממליץ לאחרים לנהוג כמוך ולא לעשות כימותרפיה?
"ממש לא! אסור לאף אחד לקחת את האחריות ולהנחות אדם אחר עם אמירה כזו. זו החלטה אישית של כל אחד. חשוב להדגיש שאני לא נגד הרפואה - הכירורגיה הצילה לי את החיים, אבל אני בעד טיפול הוליסטי. לטפל בגידול ובמקביל, לדאוג לטיפולים משלימים".
החליטה לא להפיל את העובר
עינב פרלה, 44, אם לחמישה, חיפה
היריון השלישי של עינב פרלה התחיל בקיץ 2003. היריון מתוכנן ותקין. בשבוע ה־12 עשתה בדיקות דם שאמורות היו לשלול, בין היתר, נוכחות של וירוס cmv (מחלת הנשיקה). שלושה שבועות לאחר הבדיקה התקשרה הגינקולוגית וביקשה שתגיע דחוף למרפאה.
אף שעברו מאז 11 שנים, פרלה לא שוכחת את אותם רגעים: "קיבלנו את הטלפון ביום חמישי. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. התקשרתי לאחותי, ביקשתי שתבוא להיות עם הבנות ושלא תספר כלום לאמא".
"כשנכנסנו לרופאה היא אמרה: 'הגיעו תוצאות בדיקת הדם שלך שמעידות שנדבקת ב־cmv. אני קובעת לכם תור להפלה ביום ראשון בבוקר".
מה הרגשת?
"שבא לי למות. היריון שלישי, שבוע 15, יש כבר בטן ואני שנייה לפני סוף תקופת הבחילות. הכל התבלבל לי בראש. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני, ששבוע לפני כן היינו בסקירת מערכות, ואיך זה שלא ראו כלום? חובב, בעלי, ביקש מהרופאה לא לבטל את התור להפלה אבל לאפשר לנו זמן למחשבה. הרופאה מצידה התעקשה שמדובר בחוסר אחריות לחשוב על המשך היריון והסבירה שהידבקות בשלב הזה של ההיריון מובילה לפגיעה מוחית בעובר, כולל עיוורון וחירשות".
ואת?
"אני לא דיברתי. לא הבנתי איך אני יכולה להיפרד מהילד שלי. זה היה הדבר האחרון בעולם שרציתי לעשות. בדרך הביתה דיברתי עם העובר וביקשתי ממנו סליחה. הסברתי לו שאני ממש רוצה אותו, אבל אני לא רוצה להרוס את החיים של המשפחה".
מתי סיפרתם למשפחה?
"לא מיד. שנינו אנשי אקדמיה. חובב הוא ד"ר, חבר סגל ומרצה בפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון, ואני מרצה בחוג לשיווק ובחוג לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. ישבנו על מחקרים וניתחנו סטטיסטיקות וסטיות תקן. בדקנו וחקרנו והגענו למסקנה שהמערכת נמהרת מדי לבצע הפלה ושתוצאות המחקרים אינן חד משמעיות".
סוף שבוע קשה.
"בכיתי כל הזמן. התאבלתי. נקרעתי בניסיון להבין מה צריכה להיות ההחלטה הנכונה. בני המשפחה ניסו לייעץ, אך בסופו של דבר ניערתי את כולם והודעתי שמדובר בהחלטה שלנו בלבד".
בבוקר יום ראשון התקשרה פרלה לגינקולוגית והודיעה שהם לא מתכוונים לעשות הפלה. "הרופאה כעסה ואמרה שמדובר בצעד לא אחראי, ושלמרות כל המחקרים שניתחנו תמיד קיים סיכוי שניפול בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. אם יתברר שיש משהו - הלכה המשפחה", היא אמרה לנו.
למי פניתם בשלב זה?
"קיבלנו הפניה ליועץ גנטי של הקופה כדי שיסביר לנו מהן ההשלכות. כבר הייתי בשבוע 16. בשלב זה עשיתי ניתוק רגשי מהעובר. אני מרגישה אותו בועט וזז, אבל הבנתי שאם בסופו של דבר אבצע את ההפלה אני חייבת להגן על עצמי. היועץ הגנטי אישר את מה שרופאת הנשים אמרה וחידד את הסכנות. הוא הסביר שאמנם המחקרים לא חד משמעיים אבל שאל מה אם ניפול בצד הלא נכון, ומה יהיה עם הבנות הקטנות שממתינות בבית, איך הן יתמודדו עם אח/ות חירש ועיוור. בשלב הזה כבר הייתי כמעט בטוחה שאני הולכת להפיל. פחדתי לשחק אותה אלוהים. למזלי חובב ממש דחק את היועץ לפינה עד שזה הסביר שקיימת אפשרות נוספת - לבצע בדיקת מי שפיר בשבוע 24 ואז להחליט".
לא ייאמן שאף אחד לא אמר לכם את זה קודם לכן.
"אני לא יכולה לתאר את תחושת הבדידות שהייתה שם. הרגשנו שהמערכת קוהרנטית לעצמה בלבד. היינו רק שם ומספר. לא היה לנו עם מי לדבר ועם מי להתייעץ. כל הקולות דיברו באותה שפה. בסופו של דבר החלטנו שאנחנו ממתינים לבדיקת מי שפיר. והבטן ממשיכה לגדול. אני מרגישה את העובר בועט וזז ואני בנתק רגשי. בוכה ולא אוכלת כלום. לא מצליחה להתחבר למצב החדש. חייתי בעולם משלי שבו שלטה תחושת הדאגה, למרות שאיפשהו בתוך תוכי ידעתי שיהיה בסדר".
בשבוע ה־23 להריונה עברה פרלה בדיקת מי שפיר. בכניסה לבדיקה החליטו בני הזוג שהם לא עוברים הפלה גם אם העובר חולה.
"ארבעה שבועות מתוחים ולחוצים המתנו לתשובה. אף אחד לא אמר לנו שאם נעשה את הבדיקה באופן פרטי נוכל לקצר את משך ההמתנה, וזה חלק מהבדידות שהזכרתי: אף אחד לא שם בשבילך כשאת מחליטה לא להקשיב להמלצת הרופאים".
מה הייתה תוצאת הבדיקה?
"תקינה! אנחת רווחה עצומה. בשניות התחברתי להיריון. צחקתי ואכלתי ואהבתי אותו כל כך".
בתחילת שבוע 42 הגיח רעי לעולם, בלידה רגילה וקלה. "בגלל ההיסטריה שליוותה אותנו הוא היה איתי כל הלילה. בבוקר אמרתי לרופאים שאני חושבת שמשהו לא בסדר. הם עשו בדיקות דם וגילו שהוא בכל זאת נדבק ב־cmv. הוא מיד קיבל טיפול, עשרה ימים היה בטיפול נמרץ, אבל הכל בסדר. הוא בן 11 היום. גאון ויפה ובריא".
מה היית ממליצה לנשים במצב דומה?
"לבדוק! ושוב לבדוק, וללכת לקבל חוות דעת נוספות, עד שיהיו בטוחות שזו ההחלטה הטובה ביותר עבורן. אין לי ספק שמדובר בהחלטה מטלטלת חיים ובעלת השלכות, ולכן על כל אחת להיות שלמה מאוד עם הדרך שאותה בחרה.
באופן אישי, בגלל אותה בדידות שחשתי, החלטתי ללמוד להיות דולה, וכיום אני מלווה נשים במטרה למנוע מהן את אותה בדידות מצד המערכת".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
