הילד צועק ונלחם בכם כל היום?
אל תענישו אותו. תקשיבו לו

בעידן שבו מדברים המון על החזרת הסמכות ההורית והצבת גבולות ברורים לילדים, בא שי אור, אבא לשלוש בנות, מטפל, מרצה ומלמד הדרכת הורים ומוציא ספר ששמו "בלי גבולות". לדעתו, כשהילד צועק - לא צריך להעניש אותו, אלא דווקא להקשיב לו ולבדוק למה בעצם הוא צועק. הספר יוצא בדרך מימון Headstart ויש לו כבר מאות תומכים שהשקיעו בהוצאתו. זהו כבר הספר השני של שי שיוצא בדרך הזו. גם ספרו הקודם, "הורות כמעשה ניסים", יצא בדרך הזו והצליח לגייס לא מעט תומכים וקהל מעריצים שמפרגן לשיטת ההורות הזו.
אם תרצו לתמוך בהוצאת הספר וגם לקבל מתנה על הדרך (את הספר עצמו, הרצאה בנושא, שעת ייעוץ ועוד) - היכנסו לכאן ותמכו בו. ובינתיים, הנה המתנה שאנחנו קיבלנו - פרק מתוך הספר שעדיין לא פורסם, עם העצות של שי להורים שיש להם ילד שכל היום נלחם איתם על כל דבר שרק אפשר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

לפעמים זה מתחיל עוד לפני שהיום מתחיל. את ניגשת למיטה שלו, עוד לא ציחצחת שיניים, אבל את יודעת כמה קשה לו לקום בבוקר, אז הרגליים לוקחות אותך למיטה שלו כשהמוח שלך עוד שרוי כולו בחלום מוזר ולא פתור והעיניים עדיין דבוקות. הולכת במסלול הקבוע, מתיישבת בעדינות, משתמשת בשלושה חלקיקי מוח שכבר התעוררו כדי לגעת וללחוש בטון הכי אוהב שהתנאים מאפשרים "בוקר טוב, מתוקי..."
"תעזבי אותי!" אם הוא קצת ער או "די!" שהוא מסוגל להגיד גם מתוך שינה עמוקה.

וזה ממשיך...

המאבק על מה ללבוש; המאבק שיצחצח שיניים; המאבק כדי שיאכל משהו בקצב סביר, כדי שלא יהיה עצבני מרעב; המאבק כדי שלא ייקח את המשקפת שסבא קנה לו ב-500 שקל לבית הספר; המאבק שכן ייקח סווטשרט – כי הולך להיות קר היום; המאבק בעד החגורה באוטו; המאבק נגד הלעג לאחותו באוטו.

וזה ממשיך בצהרים...

"אבל אני רוצה שעידן יבוא אלי היום! מה אכפת לך?! הצלילים המרגשים של הפגישה שלכם, אל מול כל ההורים הממהרים ואז בדרך "בא לי פיצה" ושוב מאבק למען תזונה בריאה וגם למען ניצול הגיוני של שלושת התבשילים שהכנת במיוחד לטעמו בזמן הקצר שהיה לך הבוקר.

ואז המאבק על הממתקים והמאבק על זמן מסכים והמאבק על האמבטיה והמאבק על שיעורי הבית והמאבק על ללבוש סוודר כשיוצאים והמאבק על לשתף את אחותו במשחק והמאבק... כמה אפשר? רק מלכתוב את זה אני נהיה מותש. רוצה לעזוב הכל וללכת.

ואז יורד הערב

כשאתם נפגשים שוב ליד המיטה שלו, את בטח מנסה להיות עדינה ואוהבת, כמו שניסית בבוקר. אולי את קצת יותר ערנית עכשיו, אבל האם נשאר תא אחד במוח שלך שפנוי להקשבה? לחמלה? לשמוע בסבלנות ממה הוא מפחד ולמה קשה לו כשאת רוצה לתת נשיקה אחרונה וללכת, מה מחכה לו בחושך... לא כיף.

בפייסבוק כולם מפרסמים את החיבוקים והחיוכים מהטיול לתאילנד, מנפנפים למצלמה בשורה, מבסוטים מאחורי שולחן עמוס קינוחים מבת המצווה של הגדולה. את רואה אבא וילד בבגדי רוכבים, עייפים ומחייכים בפסגת הר ירוק או אמא ושלושת הקטנים שלה על חוף ים והם קוברים אותה בחול, נדמה שהם, לעומתכם, כן גרים בכיף.

אולי גם בגלל זה כששואלים אותנו "מה נשמע?" אנחנו עונים "נפלא" וכששואלים אותנו על הילדה שלא מסכימה להישאר לבד במשפחתון או על הילד שכבר חצי שנה - מאז שעבר לחטיבת הביניים - בודד, ללא חברים, אנחנו עונים, "תענוג, הם הטעם לחיי".

אבל האמת העגומה היא שהשלט המעוצב שמודבק על הדלת שעליו כתוב "כאן גרים בכיף" מתאים אולי למשפחה אחרת. ואולי אין משפחה כזאת? אולי השלט הזה לא היה מככב בחנויות המתנות אם היו משתמשים בו כדיווח אמיתי מהשטח? אולי הצלחתו הגדולה, כמו הביקוש האינסופי לתמונות מחופשות ומסיבות – נובעת מיחסי הציבור שהוא משרת, ממראית העין שמכסה על האמת העגומה? אולי למען הכנות (הכנות משחררת, לא?) נעצב לנו שלט חדש לדלת: "כאן גרים במאבק אינסופי מייאש..."

הם צועקים? נסו להקשיב. אולי תגלו משהו חדש על ילדיכם(צילום: אורית אור)

אז מה עושים?

1. עוצרים

קודם כל, עוצרים. אם זה אפשרי - ניקח הפסקה מהמאבק כדי לעצור. אם זה לא אפשרי, כמה שעות אחרי – גם טוב מאוד.

2. נושמים

לוקחים נשימה עמוקה ונזכרים שהבנאדם שבו אנחנו נאבקים לא רוצה וגם לא יכול להיות האויב שלנו. גם כשנדמה שהוא מפנה את הגב – האהבה שלנו היא המזון הכי חשוב להתפתחותו. גם כשנראה שהוא כולו שקוע בלפגוע בנו – הוא אוהב אותנו יותר מכל. גם כשנדמה שהוא לוחם חירות חסר פחד – הוא חלש מאיתנו. גם כשהוא כבר בגובה שלנו והתחלף לו הקול – הוא עדיין זקוק לאמון ולתמיכה שלנו. ככה זה ילד.

3. אומרים לעצמנו את האמת

לא סתם מחולל הילד שלנו מהומות. תמיד יש לו סיבה טובה. זאת האמת. אחרי שעוצרים ונושמים, אנחנו אומרים לעצמנו ש"יש סיבה טובה". יש לילד הזה, החכם והרגיש שלי, סיבה טובה להתעקש שוב ושוב לאכול בידיים. יש לילדה המחוננת שכל כך אוהבת אותי סיבה טובה להילחם בי שוב ושוב כדי לראות עוד פרק בסדרה.

4. משנים את ההתייחסות

כשאני מסוגל (הרבה פעמים זה לא אפשרי) לשנות את ההתייחסות שלי אל הילדה שלי היא מרגישה את זה. כשאני עוצר, אני לפעמים גם הולך הצדה לחצי דקה ומשנה את ההתייחסות שלי אל הילדה שלי, אל המאבק שמתקיים בינינו ואל עצמי.

התייחסות ישנה: יש כאן ילדה מעצבנת שלא מכבדת אותי ואני חייב למצוא את הדרך הכי מהירה ונכונה כדי לגרום לה להקשיב לי ולגרום למסך שייסגר כדי שתגיע כבר לאמבטיה.

התייחסות חדשה:

א. הילדה שלי הפכה ממחסום מעצבן לבנאדם חכם שיש לו סיבה טובה לצאת למאבק הזה.

ב. המאבק הפך מדבר מעצבן ומתיש – להזדמנות להבין טוב יותר את הילדה שלי.

ג. אני הפכתי מיצור עצבני, מרוחק ומיואש, שעסוק בלחלק פקודות ולקדם עניינים - לאבא. כזה שמסוגל להקשיב, שרוצה לפגוש, שלא מאוים כשלא מקשיבים לו.

גם בתוך המאבק הכי מתסכל ולא הגיוני, יש ילד או ילדה שמבקשים שנקשיב להם באמת. כשאנחנו מסכימים לזכור ש"תמיד יש סיבה טובה" למאבק שלהם בנו, אנחנו כמו משלשלים לילדינו חבל אל תוך הבור שאליו נפלו, מאפשרים להם להיאחז ובזכות ההקשבה החדשה הזאת שמתבססת על אמון עמוק בדרך שבחרו - הם יכולים לטפס ולעלות מתוך הבור.