"תתקשרי כשאת מגיעה": כל
פרידה מרגישה לי כמו מוות קטן

היא מגיעה הביתה בכל סופשבוע שני. לפני חודש מלאו לה שמונה עשרה ובעוד חברותיה מתגייסות אחת אחת או מנצלות את הזמן עד לשירות הצבאי בעבודות זמניות, היא דחתה את הגיוס בשנה והתנדבה לעשות שנת שירות.

שנת שירות? זה נחשב?

"ואחר כך זה ייחשב לך כחלק מהשירות הצבאי?" שאלו קרובים מוטרדים. "לא", היא אמרה.
"לא חבל?!" הרימו גבה. "את מפסידה שנה".
"לאן אני ממהרת?" הפטירה לעברם. ובאמת, לאן? היא חיה בקומונה בצפון עם עוד חמישה בני גילה ויחד הם מדריכים נערים בני 12-18, החיים במוסד לשיקום עבריינים צעירים בהוראת צווי בית משפט, מאחר ונפתחו נגדם תיקים פליליים בעקבות עבירות חמורות. בני נוער שהחיים סימנו להם מסלול אחר.

היא לובשת חולצות טריקו גדולות על ג'ינס כדי לטשטש עקבות נשיות העלולות לעורר הערות או רעיונות ואוחזת בתדמית קשוחה, נחושה ומכילה. היא מרגישה משמעותית. זה מה שהיא אומרת. יחד עם חבריה לש"ש (שנת שירות) הם נותנים להם להרגיש את הצורך הקיומי הבסיסי הזה - שלמישהו אכפת ממך. אכפת עד כדי כך שהיא סוחבת מצרכים כל הדרך מהבית לצפון כי השבוע היא רוצה להכין עם ה"נערים" סביח או פנקייק או שקשוקה. אכפת עד כדי כך שהיא מוטרדת כי אחד הנערים יצא הביתה וברח או כי מישהו ניסה להתאבד או שההורים שלו בכלל לא מתפקדים ואין אף גיבוי בצד השני שיעזור להרים אותו. אכפת עד כדי כך שהיא מתקשרת סתם בסוף יום מותשת כדי לדבר, לשמוע אותנו מתעניינים, שואלים שאלות או פשוט אומרים כמה אנחנו אוהבים אותה - כי פתאום בעולם הקטן והסגור שבו היא נמצאת זה ממש לא ברור מאליו.

ובבית - שלושה מתבגרים. הכל כרגיל

וכשהיא מגיעה הביתה היא חוזרת להיות מתבגרת לפי הספר. משתרעת על ספה ומעבירה ערוצים, ממלאה מצברים חברתיים וצורחת עלינו בדציבלים הנכונים. שני משפטים ברצף זו חפירה. ויש לה פה, אלוהים והשכנים עדיי, פה שבא בחבילה אחת עם הקשיחות והדעתנות וכשזה קורה אני יודעת שיש לי תפקיד ושד קטן בראש שלועג לי - "את זאת שמייעצת להורים? תראי אותך, צורה לך". היא בועטת וזה בסדר כי יש כאלה שבועטים בשביל להכאיב ויש כאלה שבועטים רק כדי לדעת שיש מישהו שמרגיש. לדעת שאפשר לסמוך עליו שהוא יבלום.

וכשמתבגרת אחת מתוך שלושה מתבגרים בבית מלהיטה אש, השניים האחרים נדלקים מהר מאוד ויכול להיות מצב בו אני לוחשת לבן זוגי שניחן בחסינות מובנית למצבים אלו: "אוף, שתחזור כבר לקומונה". ולמרות שהיא גבוהה ממני בחצי ראש (טוב, זו לא חוכמה כזאת גדולה) וחזקה ממני וכועסת באופן הרבה יותר מאיים ממני, היא נענית מהר מאוד לחיבוקים שלי.

אני עוטפת אותה חזק ומאמצת אלי והיא מכופפת מעט ברכיים, ידיה רפויות בצדי הגוף וכולה מתמסרת לחיבוק שאומר "כעס הוא רגעי האהבה היא תמידית". ובכל יום ראשון בו אני לוקחת אותה לרכבת, אנחנו גונבות עוד רגע של "יחד" במכונית.

"לקחת הכל?" אני שואלת רטורית כי תשע שנים בצופים הכשירו את מיומנויות האריזה שלה לדרגת אומנות.
"כן", היא עונה. "צריכה כסף?" אני שואלת. "הממ... לא ממש, יש לי מספיק" ועוד לפני שהיא מסיימת לענות אני דוחפת לה שטר של 200 שקלים. "ובבקשה תהיי ערנית כשאת עולה על הרכבת, את יודעת... יש כל מיני אירועים עם מחבלים", אני לוחשת כדי לא להבהיל, בכל זאת ילדה. אני מניחה יד על ברכיה להרגיש אותה עוד רגע, כי כל פרידה כזו מרגישה לי כמו מוות קטן. היא מניחה את כף היד שלה על שלי ושתינו מתמסרות לשתיקה.

עוד רגע היא תצא מהמכונית וזמן ההגעה הלחוץ יכתיב פרידה מהירה עם נשיקה באוויר. "תתקשרי כשאת מגיעה", אני צועקת אחריה. מביטה בה מתרחקת ונזכרת באותו מורה למשחק ששאל אותנו, סטודנטים צעירים, מי גר בבית והאיץ בנו לצאת ממנו. "צריך להתרחק מההורים שלכם כדי ללמוד לאהוב אותם מחדש".

היא צועדת במהירות עם תרמיל ענק על הגב מבלי להביט לאחור, משאירה את הילדה המתבגרת של סוף השבוע מאחור.