בגיל 39 בעיצומה של מסיבת יום הולדת מפוארת שעשתה לאחד מילדיה במסעדה, שכללה מזנון חופשי, עמדות יצירה ושקיות הפתעה לילדים וגם להוריהם, עמדה מיא עשת והבינה שהיא רוצה להתגרש.
"הסתכלתי על עצמי לרגע מבחוץ ואמרתי, 'אין שום דבר בתמונה הזאת שאני רוצה'", היא נזכרת, "חשבתי שלא מתאים לי לשבת עם ילדים בשבת בבוקר, זה לא מיא החופשייה, הפרי־ספיריט שאני הייתי. החלטתי שאני בעוד שנה לא אהיה במקום הזה. את הכל אני אשנה".
איך הגיב בעלך?
"הוא מאוד הופתע. הוא לא הכחיש שהאהבה בינינו נשחקה, כי שנינו עבדנו קשה מאוד ואת שאר זמננו הקדשנו לילדים. זוגיות לא הייתה לנו, לא תחזקנו אותה. הוא אמר 'למה את רוצה להתגרש? אנחנו החברים הכי טובים', ואני עניתי, 'וגם נמשיך להיות החברים הכי טובים, אבל הנישואים לא יכולים להמשיך'. המשפחתיות גמרה אותי. לא הייתי רעיה. הייתי רק אמא לשני בנים והייתי כפייתית ואובססיבית מדי כאמא".
ואז?
"כשהתגרשתי הפסקתי עם הכל. היום - אפילו להרתיח מים לפסטה קשה לי. כשילדיי היו קטנים היו מבקשים ממני בבית הספר שאכין את 'עוגת התפוחים המפורסמת שלך'. היום מצחיק אותי בכלל לחשוב שהייתה לי עוגת תפוחים מפורסמת או שאפיתי בכלל".
היפהפייה הנרדמת מתעוררת
אז בגיל 40 התגרשה מיא עשת (50) - בתו של הפסל פנחס עשת ז"ל ושל ד"ר רינה נאמן, מרצה לאנתרופולוגיה, שנפרדו כשהייתה בת שלוש - במין אקט שביקש לבעוט בכל המוסכמות החברתיות שנשאבה לתוכן. היא ביקשה חיים אחרים, והחלה לצאת לדייטים, וזה היה רע. את ההלם שחוותה לא השאירה רק לעצמה. היא כתבה בלוג "חן הקוקייה" והייתה בעלת טור "מיא עשת מקיימת יחסים" במגזין "את". במקביל הייתה במשך 17 שנה העורכת הראשית של הוצאת מדריכי הטיולים "שטיינהרט קציר", ועוד לפני כן עבדה כעורכת במוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות". שום דבר לא הפך את הייאוש ליותר נוח.
"חשבתי שכל הגברים בעולם יעמדו בתור כאשר תפוץ השמועה שמיא התגרשה", היא מחייכת, "אני הרי כזאת 'מציאה' ומגניבה. אבל קרה ההפך מזה. נכנסתי לג'יי־דייט כשהייתי בת 40, ופנו אליי רק גברים בני 60 ומעלה. כל כך נעלבתי. גברים בגילי חשבו שמגיע להם אישה רזה וצעירה ממני בשנים רבות, ובשני הנתונים האלה לא עמדתי. התחלתי לצאת לדייטים מהאינטרנט, וכולם היו מזעזעים ברמה שלא הכרתי, כי אני נמנמתי את תרדמת היפהפייה הנרדמת במשך 13 שנים שבהן הייתי נשואה מגיל 28 עד 40. כשאני הייתי צעירה, האהבה והגברים חיפשו אותי. החיזורים נראו אחרת, אנשים השתדלו בשבילך. בצעירותי אחרי בילוי עם מחזר קיבלתי למחרת ואזה עם פרחים ושיר שהוא כתב. זה היה יפה, אבל לא היה נדיר. היום אם מישהו יעשה דבר כזה, הוא יוגדר כחולה נפש".
מה הדבר הראשון שגילית כאשר התחלת לצאת לדייטים?
"כשהתגרשתי חשבתי שאני לא מחוזרת בגלל שאני עכשיו בת 40 והמניה שלי כבר לא חזקה, אבל בחורות צעירות ממני סיפרו לי שהן אוכלות חרא, סליחה על הביטוי, והיחס של גברים אליהן מחפיר. הגברים דורשים שהן יחזרו אחריהם. גם אני פעם הלכתי עם גבר צעיר ממני ברחוב, וכשעברנו ליד חנות בגדים הוא אמר לי, 'מפה אני רוצה שתקני לי חולצה', למרות שהוא ידע שאני לא עשירה. אמרתי לו, 'אבל אתה עוד לא קנית לי אף מתנה'. הוא ענה: 'אז מה? רציתן שוויון, תקני לי ראשונה'. בעיניי חל בלבול בין שוויון ובין להתנהג חרא לנשים".
איך עברה עלייך השנה הראשונה כגרושה בת 40?
"כל דייט היה נוראי יותר מהשני עד שהחלטתי שאני לא במשחק. פעם יצאתי לדייט עם גבר שהתעקש לאסוף אותי מהבית, וכשהגיע הבנתי למה. הוא בא במרצדס שחורה והוא כנראה רצה להפגין את נכסיו. כשהגענו לבית קפה אני רציתי לשבת בחוץ, אבל היה סתיו והוא אמר: 'נשב בפנים, קר לי, אין לי סוודר'. זה היה כל כך לא גברי בעיניי. אם בחורה רוצה לשבת בחוץ, שב ותקפא בשלג בחוץ בדממה. ואז הוא התחיל לדבר בנמיכות רוח על כמה זה קשה להיות גרוש, ובשלב מסוים ריחמתי עליו, שאלתי אם הוא צריך טלפון של פסיכיאטר טוב, והוא ענה: 'כן, אני אודה לך'. בשלב מאוחר יותר, בגיל 45, יצאתי לדייט עם מישהו בן כמעט 60, שאמר לי בפנים שחבל שהוא לא יכול להשיג מישהי צעירה יותר ממני. ואז הוא רצה לעלות אליי או שאני אבוא אליו".
הצטערת בשלב ההוא על גירושייך?
"לא. רציתי את החופש שלי והייתי מאושרת ממנו. לא התגרשתי בשביל להיות בזוגיות עם גבר אחר. חשבתי שזוגיות חדשה תגיע במהירות, אבל לא הייתה לי זוגיות אמיתית וטובה מאז שהתגרשתי. מצד שני, עבר לי הרצון".
לכתוב בלי מרירות
בספרה החדש, "תמיד אפשר להתאבד מחר", עשת מגוללת את סיפור אהבותיה של סיאם, סטייליסטית חדת לשון שמבחינה בדיוק רב בין גוונים של סגול ("אבא שלי טען שישראלים מפחדים מאוד מצבע, אני מתלבשת צבעוני והבית שלי צבעוני"), שמוקפת בשלוש חברות טובות מהתיכון, ומי שסיפור אהבה לגבר נשוי מגדיר את האופן שבו היא בוחנת מערכות יחסים גם בהמשך דרכה. הספר הזה הוא גם קצת עליה: אף ששני בניה בוגרים - דינו חייל משוחרר בן 21 ויונתן בן 20 ומשרת בחטיבת "כפיר" - היא זוכרת את שיברונות הלב שלה.
"נשים רבות פונות אליי באופן פרטי בפייסבוק, מספרות לי איך הספר השיק לחיים שלהן בכאבים שהוא מעלה, ולא בצחוק ובשנינות", היא מודה, "על אהבות נכזבות שכמעט ריסקו אותן ומהן לא קמו, גם אם היו נשואות או לא, אבל באופן פומבי הן כותבות על הספר: 'נהניתי, הספר קליל'. אני לא חושבת שהוא קליל. פשוט לא רציתי לגעת במרירות בנושאים של אהבה".
הגיבורה שלך מנהלת בשנות ה־20 שלה רומן עם גבר נשוי. התכוונת לתת לגיטימציה לסיפור אהבה כזה?
"הספר מדבר על התקופה שבה אנשים התאהבו בחיים ולא באינטרנט. כשגבר נשוי מתחיל איתך באינטרנט קל מאוד להגיד לו 'לא' ובזה נגמר הסיפור. כאשר את מתאהבת בחיים, כשגבר נשוי נמצא בסביבה החברתית שלך, ובאמת יש התאהבות, זה קשה. הגיבורה היא בחורה שרוצה את החופש שלה, לא רוצה להתחתן, רק בורחת מהמבנים החברתיים הקיימים".
את עצמך היית בקשר כזה?
"כן, בגיל 20-19, והדבר האחרון שרציתי היה להתחתן. התאהבתי באישיות של הבנאדם. הוא לא שבר את לבי. נפרדנו ואז פשוט התחתנתי".
יש לך בספר ביקורת על הסקס של היום. לדברי הגיבורה שלך, גברים כבר לא מתאמצים להשקיע. גם את מרגישה כך?
"פעם אנשים שכבו מתוך תשוקה. כשאתה משתוקק למישהי, אתה קופץ עליה ובולע את כולה, ונהנה מכל מה שגופניות יכולה לתת. היום אין תשוקה, יש חרמנות, וגברים רבים מתייחסים לגוף, בגלל הזמינות של הפורנוגרפיה, כאל כלי אוננות. את צריכה להתמקח על אהבה ועל מין".
איך שני הבנים שלך הגיבו לקטעי הסקס שכתבת?
"הגדול ייקח את הספר לטיול בסרי לנקה ויקרא אותו שם, והקטן קרא אותו ומאוד אהב ומקדם את הספר ברשתות החברתיות, אבל גם הוא אמר: 'קטעי המין היו סבל'. עוד לפני הספר כתבתי טורים חושפניים והילדים התרגלו לזה. פעם הצטלמתי עם חסה שמכסה את גופי, זה פורסם ב'את', חברים שלהם הביאו את זה לבית הספר, והם היו צריכים ללכת לבית הספר עם שקים מעל הראש כמו זוכים של מפעל הפיס כי זו הייתה פדיחה והם היו קרובים לשבירה.
"לילדים קשה להכיר במיניות של ההורים שלהם. בואי נגיד, שאני משתדלת לא להפוך את הבית לבית זונות ואני לא מרשה לעצמי לעשות את מה שהם מרשים לעצמם".
אבל אולי לא הכל רע. סיאם, גיבורת הרומן שלה, שורדת את דרכה בזכות פסיכיאטר שמציע לה כדורים מנחמים למצב רוח טוב. עשת הייתה שם, ונגמלה. "אני הייתי אצל ארבעה פסיכיאטרים, והפסיכיאטר שבניתי בספר הוא פרודיה על פסיכיאטר אמריקאי שנותן לך מרשמי אינסטנט".
למה היית צריכה פסיכיאטר?
"כשיצאתי לעולם הפנויים־פנויות חטפתי שוק והלם גדולים כל כך והייתי עצובה כל כך, עד ששקעתי לדכדכת ועצבים גדולים, והיה לי כעס על העולם שהשתנה. פירקתי את הכעס בספורט ויכולתי להמשיך כך, אבל קרובת משפחה ייעצה לי לפנות לטיפול פסיכיאטרי. אחרי תקופה הכדורים לא כל כך עזרו, והלכתי למישהו אחר, ולכל אחד היה אבחון שונה לגמרי. היום אני במקום לגמרי אחר, לא משחקת את המשחק של הפנויים־פנויות ולא לוקחת כדורים".
ויתרת על אהבה?
"אני מסתפקת במערכות יחסים קצרות טווח או אפילו ארוכות טווח אבל עם גברים צעירים ממני ביותר מ־20 שנה, שאני הפנטזיה שלהם. אני היום לא סובלת גברים בגילי, פיתחתי אליהם אלרגיה. הם נורא מרירים ואני לא עומדת בזה, אני חייבת שמחת חיים, סקרנות ויש בי המון ילדותיות. הבנתי שברגע שיש לך קשרים טובים ומעצימים עם חברות, את מסודרת בעניין הזה של אהבה, היא לא חייבת לבוא עם גבר".
