"בגיל 29 ילדתי את ילדיי הבכורים, התאומים נעמה ורועי. החיים נראו מושלמים. הייתי האם הכי מאושרת בעולם, טיילתי איתם בגאווה, הלבשתי אותם בבגדים מתוקים ותואמים בצבעים של בן ובת, כל כולי הייתי שם בשבילם, וכולם התפעלו מהם ברחוב.
"כשהתאומים הגיעו לגיל שלוש, רועי חלה, סבל מחום והקאות. פתאום ראיתי שיש לו כתמים בכל הגוף, ואז הבנתי שמשהו לא תקין. רצתי מיד לחדר המיון, שם נלחמו הרופאים על חייו, אבל בתוך כמה שעות הוא נפטר מחיידק אלים.
"כאן התחילה הידרדרות נוראית שלי. הייתי בשוק, כעסתי על כל העולם ואפילו התקשיתי לקבל את נעמה, שהזכירה לי את הבן המת. התזכורת לכאב הייתה יומיומית, בכל מקום אנשים שפגשו אותי שאלו 'איפה הילד' וכל הזמן שאלתי: 'למה זה קרה דווקא לי?'
"בכל שנה, כשתאריך האזכרה התקרב, הרגשתי דקירות ממש כאילו יש לי עובר בבטן. התקשיתי לחגוג את ימי ההולדת של נעמה שהזכירו לי את רועי שאיננו. כשהייתי רואה תאומים ברחוב הייתי מתכווצת מקנאה ובוכה. אבל בגיל 36, אחרי התלבטויות רבות, ילדתי את בתי הצעירה, ליאור. התפללתי לאלוהים שזו תהיה בת. לא רציתי אף ילד שיתפוס את מקומו של רועי.
"אמנם חזרתי לתפקד אבל התמכרתי לאוכל. מצאתי בו נחמה, זללתי בלי הכרה ואף אחד לא העז להעיר לי. מי שהעיר חטף על הראש. הגעתי ל־120 ק"ג. כולם קיבלו אותי כמו שאני, כולל בעלי. ניסיתי את כל הדיאטות שבעולם אבל בכל פעם הייתי נשברת. המפנה הגיע לפני כשמונה שנים, כשבעלי ז"ל ואני נסענו לטיול ברומניה. שם, בזמן שטיפסנו לרכבל, התנשמתי בכבדות וצנחתי על הספסל. בעלי דיבר איתי בכנות. הוא אמר: 'אם אני מעיר לך, את כועסת, ואם אני לא מעיר לך את גם כועסת. בעיניי את תמיד אישה יפה, אבל אני דואג לך, את עלולה לחטוף דום לב'.
"זו הייתה סטירת לחי מצלצלת ולקחתי את עצמי בידיים. עשיתי ניתוח לקיצור קיבה ואחר כך נאלצתי לעבור ניתוח נוסף, ובמשך שלוש שנים השלתי 65 ק"ג עד שהגעתי למשקל הנוכחי - 55 ק"ג. התחלתי לאהוב את עצמי, הרגשתי שאני יכולה להעניק לאחרים, הרגשתי מאושרת, קלה ומלאת מרץ.
"אבל אז שוב חרב עליי עולמי. לפני כשלוש שנים, בעלי הרגיש לא טוב, עבר בדיקות והודיעו לנו שהוא חולה בסרטן עם גרורות שהגיעו לגזע המוח ונותרו לו ארבעה חודשים לחיות. וכך היה. היה לי ברור שאני חייבת לסעוד אותו ולתמוך בו. העצב והשמחה התערבבו כי במקביל נולדה לי גם נכדה ראשונה.
"שאבתי הרבה מאוד כוחות מהעבודה ומההוראה במכללת JJ. המקום הזה נתן לי את הסיבה לקום בבוקר ולחזור עם כוחות מחודשים לתמוך בבעלי הגוסס, שכל החיים תמך בי ופרגן לי. הפעם, ובניגוד למשבר הקודם, רזיתי מאוד והגעתי למשקל של 48 ק"ג.
"הפרידה מבעלי הייתה קשה ביותר. הוא אושפז בהוספיס, ושם בכל רגע אתה רואה עגלה יוצאת עם עוד אדם שנפטר. אלמלא המשפחה והחברות והעבודה לא הייתי שורדת אפילו יום אחד. כל יום הייתי שואלת את עצמי: 'למה אני, אישה שנותנת כל הזמן, צריכה לאבד את שני הגברים האהובים בחייה?'
"בדיעבד אני מבינה שכל אישה חייבת לעצמה עוגן כלכלי - עצמאות כלכלית ותעסוקתית שתעזור לה להתרומם ברגעים הקשים ביותר. וגם אהבה. לפני כשנה וחצי הכרתי את בן זוגי, איש חינוך, אדם מקסים, תומך ואוהב וחבר נהדר, שהפך להיות חלק מהמשפחה, ואנחנו ביחד בזוגיות נפלאה ותומכת".
שורה תחתונה
"בתקופה הקשה גיליתי מיהם חברי האמת שלי ומי נטש. היו אכזבות, אבל גם הפתעות מאנשים שלא ציפיתי מהם".
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
