מה לא עושים כדי להתכונן ללידה? קורסים, נבירה אינסופית בפורומים באינטרנט, ספרים ומה לא. הכל וכולם מכינים אותנו לרגע הגדול – רגע הלידה. שלא יהיה ספק, לרגע אינני מפחיתה מחשיבות הלידה ועוצמת החוויה, אבל, למה לעזאזל אף אחד לא חשב להכין אותנו גם למה שקורה אחר כך? לדבר האמיתי - רצף של ימים שבהם מצב הרוח נע בין אושר עילאי לדיכאון תהומי והלם מכל המתרחש. אז הנה כמה עובדות על הדבר האמיתי:
חשבתי ש: אני אחראית על התינוק שלי.
איך לומר זאת בעדינות? טעית ובגדול. כשאת נמצאת בבית החולים, נדמה שלכל אחד יש יותר זכויות על הילד שלך מאשר לך. למיילדות, לאחיות בתינוקיה, למאבטח של התינוקייה, לאחיות במחלקת נשים, לרופאים ובקיצור, לכולם. כולם יגידו לך מתי מותר לך לראות את התינוק, יודיעו לך כשעלייך להיפרד ממנו בשל טיפולים עלומים שעליו לקבל ויאכילו אותו במקומך אם תאחרי להתייצב בדיוק בדקה היעודה בתינוקייה.
החדשות הטובות: את זקוקה למנוחה הזו ועוד תתגעגעי לזמנים שבהם את ובן זוגך לא הייתם האחראים הבלעדיים לשלומו של העולל הטרי.
חשבתי ש: בחדר ההנקה אוכל להסתגל בנחת להנקה.
בקורס ההכנה ללידה תיארו לך את החדר הזה כמקום נעים, שקט ושליו, שבו מתנסות האמהות הטריות בהנקה בצוותא ונעזרות בהדרכת היועצת. בפועל החדר הזה דומה יותר לכלוב של לביאות. כל אחת נאחזת בגור שלה ושולחת מבטים אומדים וזהירים לכל עבר. אף אחת לא תודה בזה, אבל בחדר מתקיימת תחרות סמויה: למי יש תינוק במשקל גדול יותר; התינוק של מי מסכים בכלל לינוק; למי יש פטמה אידיאלית להנקה; מי תצליח למשוך את תשומת ליבה של יועצת ההנקה? אם החלטת להניק, היועצת הזו הופכת למשאת נפשך בימים הללו. את מוכנה לעשות כמעט כל דבר כדי לקבל ממנה ולו חמש דקות של ייעוץ, אפילו לכוון שעון לשמונה בבוקר גם אם נרדמת רק חצי שעה לפני כן ולא ישנת כבר יומיים, רק כדי לגלות שהחדר מפוצץ ואין לך אפילו מקום ישיבה.
החדשות הטובות: הפעלת יכולות ציתות מתקדמות והאזנה לייעוץ שניתן לאחרות תסייע גם לך ואם גם זה לא עוזר, תמיד תוכלי לפנות ליועצת ההנקה בטיפת חלב בהמשך.
חשבתי ש: השדיים שלי הם אחד האיברים האינטימיים בגופי.
ממש לא. אולי פעם הם היו. עכשיו כבר לא. כרגע הם מכשיר שנועד להאכיל ואת מוכנה לחלוץ אותם בפני כל אחד שיכול לייעץ ולגרום להנקה לכאוב פחות או להצליח יותר. כבר לא איכפת לך להסתובב ברחבי המחלקה בחלוק בית החולים שמספקים לך, שהוא דווקא די נוח, בעיקר כי יש בו פתחים גדולים שמהם אפשר לחלוץ שד בכל עת. אז מה אם רוב הזמן את גם שוכחת לסגור את החלוק באופן כזה שהפתחים יהיו חסומים וימנעו הצצות לא רצויות אל עבר דדייך? הם כבר הפסיקו להיות משהו אישי שרק בן זוגך זוכה לראות.
החדשות הטובות: חלוק בית החולים נוח יותר מכל חולצה שתביאי מהבית והכי חשוב – בזמן כלשהו בעתיד המעורפל השדיים ישובו להיות שלך.
חשבתי ש: מחלקת יולדות היא המחלקה השמחה היחידה בבית החולים.
ובכן, זה נכון באופן עקרוני, אבל איך אמרה אחותי כשהגיעה לביקור – חשבתי שהגעתי למחלקה פנימית! גם את ציפית לאווירה עליזה במחלקה, אך בפועל במקום שוררת אווירת נכאים? מהירות התנועה המקסימלית ברחבי המסדרון לא עולה על אחד קמ"ש ומהר מאוד אפשר לזהות מי זכתה (כמוני) לתפרים ומי לא. המקום הכי מבוקש במחלקה הוא המטבחון ולא בגלל האוכל, אלא בגלל מקרר ייעודי שבו מונחים פדים קפואים לטובת הסובלות. אל תתפלאי אם באישון ליל תראי גברים טרוטי עיניים נוברים במקרר הזה בייאוש. מכיוון שהם מתהלכים להם בחופשיות וללא כאבים הם זוכים לגערות ולהתפרצויות מנשותיהם (המקסימות בדרך כלל), אך יאמר לזכותם שהם סובלים זאת בשתיקה.
החדשות הטובות: הלידה היא חוויה מטלטלת גם מבחינה רגשית. לכן זה טבעי בהחלט לחוש תנודות קיצוניות במצב הרוח. הרשי לעצמך לבכות, זה משחרר, אבל זכרי גם לשמוח ואל תתני לאווירת העצב מסביב לסחוף אותך. ובאשר לתפרים, התנחמי בכך שכעבור שבוע-שבועיים כבר בקושי תרגישי אותם.
חשבתי ש: בכי אחרי הלידה קורה רק לאחרות.
זה קורה לכל אחת ובמיוחד בשעה שלוש לפנות בוקר, לאחר ניסיונות כושלים של שעתיים בהנקת תינוקך. החדר מלא בנשים ובעוללים ולך נדמה שכולן מצליחות בהנקה בקלות ובהצלחה רבה ממך. התינוק שלך בוכה וצורח כל כך עד שפרצופו המתוק הופך לאדום ואגלי זיעה מבצבצים על מצחו. עד מהרה גם את מרגישה התפשטות של אגלי זיעה במורד גבך וכמובן שהמבטים הביקורתיים הנשלחים לעברך לא תורמים לעניין. העיניים שלך מלאות בדמעות ולבסוף את נשברת כאשר האישה שיושבת לצדך, אישה דתייה (ויסלחו לי הדתיות, אבל הן היחידות שנכנסות לחדר ההנקה בגו זקוף וגאה וגורמות לכולנו להרגיש כמו כישלון מהלך) נועצת בך מבט לא ידידותי ואומרת בקול רם: "תינוק בגיל הזה לא אמור לבכות ככה. כנראה שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך. תעשי משהו". כל שנותר לך לעשות הוא לקום משם, מובסת ומושפלת וללכת לתינוקיה. בתינוקיה תושיטי את התינוק לאחות האחראית כמי שנכשלה במבחן ותבקשי בקול קטן וחלוש להאכילו בתחליף חלב.
החדשות הטובות: התינוק לא באמת אמור לאכול הרבה בימיו הראשונים ואת תראי שבבית, בשקט וברוגע, שניכם תסתגלו היטב להנקה ואף תהנו ממנה. ממרחק הזמן כל העסק יראה לך אפילו מצחיק ותשכחי את הרגישות שאפיינה אותך בימים הראשונים.
חשבתי ש: לא יהיה לי אכפת מה האחות בתינוקיה חושבת עלי.
היחסים בינך לבין האחיות בתינוקיה מזכירים את היחסים שהיו לך בבית הספר עם המורה. תתפלאי, אבל את תחושי דחף עז לרצותן ולהוכיח שאת מתפקדת, לצד יראה בלתי מוסברת ביחס לאישה בגילך ובמצבך. זה גם יראה לך הגיוני, במיוחד לאחר המאבק מהסעיף הקודם. בערך ביום השלישי הקולסטרום שהיה בשדייך יהפוך לחלב וכאשר תצליחי לבסוף לגרום לתינוק לינוק מעט, לא תהיה מאושרת ממך. את תראי שמעל שפתיו עדיין לא יבש חלב אמו, בדיוק כמו בפתגם הידוע ומתוך אינסטינקט תרצי לנקותו, אבל אז תזכרי ביום הקודם ותשאירי את החלב הזה כמו שהוא, תלכי לתינוקיה וכשהאחות תשאל האם התינוק אכל כמו שצריך, תגידי בביטחון "כן", למרות שאת לא בטוחה שאת והיא מגדירות באותו אופן "אכילה כמו שצריך". כראיה תציגי את החלב על שפתי תינוקך.
החדשות הטובות: את האמא ואת יודעת מה טוב עבור תינוקך. אם החלטת להניק, החלב שלך הוא הטוב ביותר ותוך ימים ספורים הכמות תגדל והתינוק יתחיל לינוק במרץ ולגדול בקצב מסחרר. כמובן שאם התינוק באמת נשאר רעב, תני לו תחליף ואל תרגישי רע עם עצמך. זה בסדר גמור וההנקה תסתדר בהמשך.
אז לסיכום, כל הכאבים והתנודות במצב רוחך מתגמדים והופכים לחסרי חשיבות כשאת מחזיקה את ילדך בזרועותייך! חלק מהעצות שתקבלי יהיו טובות מאוד וחלק פחות – אבל הכי חשוב לזכור שאת האמא ולסמוך על החושים הטבעיים שלך – את תיווכחי בכך שהם לא מאכזבים.
דנה רדא, אמא לתינוק ראשון.
