אריק קלפטון הוריד מעליו את הגיטרה לאחר שסיים הופעה ברויאל אלברט הול בלונדון ונעלם אל אחורי הקלעים. גבי בן אברהם ואשתו, שנסעו במיוחד לבירה האנגלית כדי לצפות בו, הלכו לפאב מקומי, לשתות ולעכל את החוויות. בן אברהם חשב שהטיסה ללונדון היא מתנת יום ההולדת שקיבל מאשתו, אלא שאז היא בישרה לו שמחכה לו עוד מתנה. "היא הביטה בי ואמרה: 'אני רוצה שתחזור לצלם, כי אני זוכרת כמה שאהבת את זה'", הוא מספר. "היא גם אמרה: 'לא ידעתי איזו מצלמה לקנות, את זה אני משאירה לך, אבל זו המתנה האמיתית שלך ליום ההולדת'".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בן אברהם (55) זנח בצעירותו את חלום הצילום ופנה לעסוק בתכנות מחשבים. "בנעוריי צילמתי הרבה בפילם", הוא אומר, "והיו לי חלומות להיות צלם מקצועי. בצבא עסקתי בתחום המחשוב, ועם השחרור המשכתי בזה. אחרי שנולדו הילדים, כמעט לא עסקתי יותר בצילום, למעט צילומים משפחתיים סטנדרטיים". מתנת יום ההולדת מלפני שש שנים החזירה לו את האהבה לתחביב הנושן במלוא הלהט. מאחר שדברים השתנו מאז ימי הפילם, בן אברהם עשה שיעורי בית לפני שקנה מצלמה דיגיטלית. מרגע שקיבל אותה לידיו, לא הפסיק לצלם. "זה היכה בי כמו ברק", הוא אומר, "ולפחות מבחינתה של אשתי, ההחלטה על המתנה הזו הייתה הטעות הכי חמורה שהיא עשתה בכל שנות נישואינו. המצלמה אצלי היא חיידק, אפילו חיידק אלים".
ואכן, החיידק האלים השתלט, אך לחלוטין הביא עמו תועלת: השבוע ניתן יהיה לראות עבודות שלו בתערוכה "עדות מקומית" לצילומי עיתונות ישראלית שתוצג במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בין 10 בדצמבר ל-16 בינואר. זוהי השנה השנייה שהוא משתתף בתערוכה היוקרתית, והפעם יציג בה שתי תמונות – האחת מטקס כפרות בירושלים, והאחרת של כלבים בטנדר בגן מאיר בתל אביב.
כשאנחנו מדברים על צילום עיתונות, בן אברהם מצטט את צלם המגזין "טיים" ג׳יימס נאכטוויי שאמר על צילומי המלחמה שלו: "אם אני לא אראה לך את זה, אתה לא תדע שזה קיים". הוא עצמו מעדיף צילום רחוב, כי "זה צילום שמייצר יש מאין, ויש בו אתגר אינטלקטואלי של בניית פריים: להוציא דברים מהקשרם, לשחק עם האור והצל, לבנות יחסי גומלין, להסתכל על דברים מהזווית הפרשנית המיוחדת והאישית שלך". הוא נשאב לזה במהירות, לדבריו, ומאז נודד בין צילום רחוב לצילום תיעודי. "אני מרגיש שאני מסתכל על העולם דרך המצלמה", הוא אומר. "לדוגמה, כשעשיתי סדרה דוקומנטרית על מחאת האוהלים ברוטשילד, הרגשתי חלק מהדבר הזה באמצעות המצלמה. היו מי שטענו שהצילום שלי נתן לאירוע זווית וודסטוקית וצינית, אבל אני הרגשתי כאילו עברתי לגור שם כדי לתעד".
כלומר, צילום הרחוב שלך נובע מתוך סקרנות לגעת באירועים ובאנשים?
"נכון. אני כל הזמן שואל את עצמי אם המצלמה היא תירוץ בשבילי להסתובב ברחוב ולשבור מחסומים. בלי המצלמה לא הייתי מתקרב ככה לאנשים או נכנס לזירות מעניינות. המצלמה נותנת לך תירוץ ורישיון להיות סוג של משוטט, להסתובב ברחוב ולעשות דברים שלא היית יכול לעשות בלעדיה. בצד הדוקומנטרי אתה רוצה להראות את החברה ואת האנשים ולבנות סיטואציה. בצילום רחוב זה הפוך: האידיליה היא להיות שקוף ושלא יהיו מודעים לקיום שלך. בכל סצנה אתה מתנהג אחרת כצלם".
הכוח לעזור לפליטים
את שנות ילדותו העביר בן אברהם בצפון הישן של תל אביב, בן לשני הורים ילדי הארץ. הוא למד בבית הספר לדוגמה על שם הנרייטה סולד ומשם המשיך לתיכון חדש, שבו למדו גם שלושת ילדיו. "גדלתי בתל אביב, ואין לי כוונה לגור בעיר אחרת", הוא אומר. "העברתי את הילדות בחוף שרתון ובמה שמכונה כיום חוף מציצים. היינו בים, בתנועות נוער ושיחקנו כדור ברחוב. זה כל מה שעשו בזמנו. עד היום אני נמשך אל הים כאל מקום שמאפשר מפגש עם טיפוסים מעוררי השראה".
לדבריו, החזרה למצלמה שינתה את חייו במידה רבה: הוא החל לטוס לחו"ל לבדו במיוחד לצורכי צילום ויצר סדרות תמונות מפורטוגל, מגיאורגיה ומקובה, שאותה הוא מכנה "גן עדן לצלמים". הוא גם ייסד ארגון בינלאומי בשם דה סטריט קולקטיב, שבו חברים צלמי רחוב ממדינות שונות, אותם הוא פוגש מדי פעם במהלך צילומים. "פגשתי ואני פוגש כל הזמן אנשים מדהימים, יצירתיים ומעניינים", הוא אומר.
יש צילום שאתה זוכר במיוחד?
"יש הרבה שקרובים לליבי. ב-2012, למשל, ליוויתי את ארגון מרק לוינסקי המסייע לפליטים ולמבקשי מקלט, ובמשך כמה ימי שישי הגעתי לצלם הפנינגים שהם ארגנו בגינת לוינסקי בתל אביב. יום אחד הגעתי לצלם, והתברר שההפנינג התבטל כי התחיל גשם סוער. תפסתי סיטואציה שבה אנשים פשוט הסתתרו מתחת לניילונים משום שלא הייתה להם קורת גג ולא היה להם כסף לבגדי חורף. מרק לוינסקי השתמשו בתמונה ככרזה והיא עוררה המון רעש בארץ ובעולם: תוך יממה היו לה למעלה מ-1,000 שיתופים בפייסבוק. בעקבות זאת הצלב האדום יצר קשר עם מגן דוד אדום בישראל, והעירייה החליטה לפתוח מתקן ביד אליהו ולשכן בו עשרות פליטים כל עוד מזג האוויר סוער. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את הכוח של התמונה".
היו מקרים שנשארת בקשר עם המצולם?
"היה סיפור כואב מאוד של פליטים ששוכנו בערד ושהחזירו אותם לדרום סודאן אחרי שהיא קיבלה עצמאות. אני צילמתי אותם מקבלים מזון ובגדים, ואחר כך נכנסתי לצלם בדירות שלהם. באחת מהן היו אב ושלושת ילדיו, ששלושתם בכו מרעב. רק שם הבנתי מה זה רעב בישראל. אחרי כמה ימים גירשו אותם לדרום סודאן, וכעבור שלושה חודשים הודיעו לי שאחד הילדים שצילמתי מת שם. אחרי חצי שנה גם הילד השני מת. היה לי מאוד קשה עם זה".
המחמאה הגדולה ביותר
כשבן אברהם מתבקש לתת טיפ לצלמים מתחילים, הוא אומר: "לתפיסת עולמי, מה שהכי חשוב זה הקומפוזיציה שאתה בונה. צילום רחוב הוא סוליסטי ואינדיבידואליסטי: אתה מעוניין שהפריים יהיה שלך ושהסיטואציה תהיה שלך. אתה לא רוצה לראות את אותה תמונה אצל מישהו אחר.
"היה לי מקרה שראיתי כלב ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, וכעבור כמה דקות ראיתי גברת במעיל עם פרווה שהייתה דומה מאוד לפרווה של הכלב. החלטתי לשדך ביניהם באמצעות תמונה. המתנתי עד שהאישה הגיעה לחנות שבו הכלב נמצא, וצילמתי את שניהם. בדרכי לתפוס את הפריים, כמעט דרס אותי אוטובוס. זו דוגמה לסיטואציה שהייתה שלי לגמרי".
לדבריו, המחמאה הכי גדולה שהוא יכול לקבל היא שזיהו צילום שלו בלי לקרוא את הקרדיט. "זה אומר שיש לך חותמת", הוא מסביר. "על טעם ועל ריח לא מתווכחים, אבל חשוב שתהיה לך את החותמת שלך בתוך התמונה, ושתכניס את האישיות שלך. כמעט את כל החיים אני רואה דרך פריים. גם עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני מחפש קומפוזיציה. ברור שלפעמים גם מפספסים. יש אמירה אצל צלמים שהפריים הטוב ביותר שלך הוא זה שעוד לא צילמת".
