"סיפרו לי שאמא עכשיו מלאך בשמיים שרואה אותי ושומר עליי. כל הזמן היה בי רצון עז להתחבר אליה, רציתי להגיע אל העולם שבו היא נמצאת ולהוריד אותה אליי, רק לשנייה. כל ערב נהגתי להדליק נר וביקשתי שתבוא ותחבוש את הפאה שלה שנותרה בבית, תלבש את השמלה, תמרח ליפסטיק, תחבק ותלך.
"במהלך השנים שאלתי את עצמי איך יכול להיות שהלכה מבלי להעניק לי את הביטחון שאמא צריכה לתת, את החיבוק, את היד המכוונת להראות לי מי אני ולשקף לי את עצמי. להגיד לי כמה את יפה, כמה את חכמה ומוכשרת. כעסתי עליה פעמיים - גם על העובדה שהיא איננה, וגם על כך שלא השאירה לי דבר.
"תחושת הכעס ליוותה אותי שנים, עצרה אותי מלהתפתח. מצד אחד הייתי מוכשרת, יצירתית, אוטודידקטית, אחת שקוראת המון, ומצד שני לא הצלחתי לממש את עצמי. ניסיתי ללמוד ולהתקדם, רציתי לרוץ קדימה. חייתי שמונה שנים בניו יורק, למדתי איפור במה וצורפות ועדיין לא עשיתי קריירה, זה לא עלה בקנה אחד עם היכולת שלי להצליח. בשלב הזה כבר לא כעסתי עליה, למדתי שיש שיעור בחיים שאני צריכה לעבור, ללמוד ממנו ולהתחזק בעקבותיו.
"גם כשרציתי להיכנס להיריון לא הצלחתי, אולי כי שאפתי כל החיים להחזיר את אמא אליי. ביקשתי שתיוולד לי בת ואז אולי נשמתה של אמא תיכנס בה ובדרך זו היא תחזור אליי. באחד הטיפולים שעברתי כדי להרות שאלה אותי המטפלת 'ומה תעשי אם ייוולד לך בן?' באותה שנייה התחוור לי מה אני עושה. אם באמת תיוולד לי בת, איזה משא כבד אני מבקשת להשליך עליה. לצד זה קינן בי הפחד שחלילה אביא ילדים ואלך לעולמי. לקח לי חמש שנים של טיפולים להביא את בני לעולם (14). ילדתי בגיל 38, שנה אחרי הגיל שבו אמי הלכה לעולמה.
"כל השנים ידעתי שיש אצל אבא קופסה גדולה מלאה בעשרות תמונות. כשאבא נפטר משהו בי נפרץ. התחלתי פתאום לצלם, למרות שאני חיה עם צלם 22 שנים ומעולם לא צילמתי. כשהעליתי את התמונות לפייסבוק התגובות היו מפתיעות, אנשים לא הבינו מאיפה הכישרון הזה, הציעו שאעשה תערוכה. יום אחד זה היכה בי, הרגשתי שמי שמכוונת אותי לצלם זו למעשה אמא שלי. ואז פתחתי את הקופסה ובה עשרות התמונות שאמא צילמה בשנות ה־60 ומכל תמונה ניבטה הילדה שהייתי.
"הבנתי שזה למעשה הזיכרון שאמא ביקשה להשאיר לי - אותה הכוונה שכל השנים חיפשתי - אמא רצתה להראות לי איזו ילדה אני, ביקשה להנציח בעבורי את ההשתקפות של האהבה והקבלה העצמית שנבעו מעיניה ומלבה. דרך התמונות ראיתי כמה אני אהובה, יפה ומוכשרת ויכולה לעשות כל מה שאני בוחרת.
"הגילוי הזה הוביל אותי ליצור סדרת קלפים שקראתי לה 'בעיניים אוהבות'. על כל קלף מופיע מסר וצילום שאותו צילמתי, קלפים שמהווים כלי לנשים אחרות להתחבר לאמא הפנימית שלהן לילדה הנצחית שבהן, שנועדו להאיר את המקום בתוכנו שאמא רואה בכל ילד שלה, בכל גיל.
שורה תחתונה
למדתי מהסיפור שלי שלמרות התנאים הקשים שבהם גדלתי, הקול של אמא תמיד היה קיים בתוכי. זה הקול שאנחנו מחפשים בכל גיל. אותו קול שגורם לנו להאמין ולאהוב את עצמנו ללא תנאי, בדיוק כפי שאמא אוהבת. ואז הכל יכול לקרות.
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
