"ניצחתי את הטרור": נפצעה אנושות בפיגוע ועומדת להיות אמא

שרי בן-ארויה התייתמה מאב ונפצעה בפיגוע במלון פארק. הרופאים לא חשבו שתשרוד, אבל היא נלחמה על חייה ועצמאותה. ועדיין, דבר לא הכין אותה להיריון הלא צפוי

  (צילום: גל חרמוני)

אולי בשלב הזה של חייה, העובדה שהדברים אינם קורים לפי התוכניות לא הייתה צריכה להפתיע אותה. ובכל זאת, בתוך האושר הגדול שאופף את שרי בן־ארויה, מי שהייתה הפצועה הקשה ביותר בפיגוע במלון פארק בנתניה ב־2002, מעורב גם בלבול. "התוכנית שלי הייתה לבנות לי בית משל עצמי, ורק אחר כך להתחיל לתכנן היריון", היא מספרת. "הופתעתי שכל הדברים קרו לי במקביל".

 

היא בת 33. רחוקה 13 שנים ואין ספור מטרות שסימנה לעצמה, וגם השיגה, מהרגע שבו מחבל מתאבד ריסק את חייה הקודמים. "בהתחלה זה היה לחזור לדבר, ללמוד מחדש לתפקד, לחזור ללכת, לחזור לנהוג. עכשיו זה הבית שבניתי ושאליו עברתי לאחרונה וההיריון שהגיע בהפתעה".

 

כלומר, לא תכננת אותו?

"לפני פחות משנה הכרתי מישהו. יצאנו תקופה ואחרי שנפרדנו גיליתי שאני בהיריון. החלטנו יחד שמשאירים אותו. חודש־חודשיים לא עיכלתי. חשבתי על איך יגיבו אנשים, פחדתי שיראו את הבטן התופחת בעין לא יפה, שישאלו את עצמם אם התחתנתי או אם עשיתי הפריות. אבל אחר כך הבנתי שתהיה לי שמחה. אני לא רוצה לסגור דלתות. החיים לימדו אותי שיש כאב, געגוע, אבל במקום שבו דברים נגמרים, מתחילים דברים חדשים. היום אני יודעת שניצחתי. ניצחתי את הטרור. לא רק ששרדתי, אני גם עומדת להביא חיים חדשים לעולם".

 

היא צפויה ללדת בינואר הקרוב. ידיה מלטפות ללא הרף את הבטן המתעגלת והיא מסרבת לגלות מה מין העובר. "העובר שלי חי בשאנטי באנטי. הוא זז לו בשקט בשעות הערב ומספיק שאני ואמא יודעות מה יש לי בבטן". 

 

הערב האחרון ביחד

הפיגוע ששינה את חייה התרחש שבוע לפני יום הולדתה ה־20. שרי, אז קצינת מודיעין בחיל האוויר, יצאה הביתה לחג הפסח. הוריה, שרצו לפנק אותה, החליטו לחרוג ממנהגם ובמקום לחגוג את ליל הסדר בבית, כרגיל, לחגוג בבית מלון הסמוך לביתם. קורין (55), אמה של שרי, עוד זוכרת איך "שמעון ואני חשבנו שזה לא יהיה הוגן שבסוף ארוחת החג שרי תעמוד במטבח כדי לעזור לי לשטוף כלים".

 

עם הגיעם למלון באותו ערב חג, התיישבו בני המשפחה בשולחנות 11 ו־12. לצדה של שרי ישבו הוריה, אחיה אלעד, שהיה אז בן שמונה וחצי, אחותה הילה, שהייתה אז בת 13 (בני 22 ו־26 היום), ועמם בני משפחה נוספים וחברים. "אני זוכרת שנכנסנו למלון והפנו אותנו לשבת בשולחנות שמצד ימין", משחזרת האם קורין. "חלקנו כבר ישבו וחלקנו עוד לא. אבא שלי שאל את שמעון למה הוא עומד, ובעלי ענה לו שהוא מחכה לחבר שאמור להגיע. חייו של החבר ניצלו בזכות האיחור".

 

באותם רגעים נכנס למקום מחבל מתאבד מחופש לאישה ופוצץ את חדר האוכל. 30 בני אדם נהרגו, 160 נפצעו. אביה של שרי, שמעון, נהרג במקום. אמה, קורין,
איבדה את ההכרה והפרמדיק הראשון שבדק אותה חשב שהיא כבר לא בחיים. "מעוצמת הפיצוץ עפתי ושברתי צלע, שחדרה לריאה ועשתה לי שטף דם בכל בית החזה. הוא פשוט לא הצליח לשמוע דופק. למרבה המזל, פרמדיק שני שרצה לוודא את האבחנה שמע פתאום דופק חלש והציל את חיי". הילה ואלעד נפצעו קשה ופונו עם האם לבית החולים הלל יפה בחדרה. שרי, שמצבה הוגדר אנוש, הוטסה לבית החולים רמב"ם בחיפה.

 

במשך 11 יום היו קורין וילדיה מאושפזים. הם לא יכלו לצאת ללוויה של שמעון וגם לא לשהות לצד מיטתה של שרי, שנלחמה על חייה. "בהתחלה לא נתנו לי סיכוי", אומרת שרי. "אף אחד לא חשב שאשרוד. רסיס נכנס דרך העין הימנית וגרם לפגיעה בראש, הייתי מחוסרת הכרה במשך שבועיים. הרופאים אמרו לאמא, 'תצפי לגרוע מכל'. אף אחד לא ידע לומר מה גרמה פציעה כזו, ואפילו אם אחיה — אם אוכל אי פעם לקום או לדבר שוב. גם כששבתי להכרה עוד היה חשש לחיי".

 

מיד כשהשתחררה האם קורין מבית החולים, היא נסעה לבית החולים רמב"ם, אל שרי. "נכנסתי לטיפול נמרץ, עברתי על פניה ופשוט לא זיהיתי אותה", היא משחזרת. "שרי הייתה נפוחה כמו בובת גומי גדולה, מחוברת בכל מקום אפשרי לצינורות, אלקטרודות בראש. התפללתי אז שתחיה, ויותר מכל ביקשתי שתחזור לעצמה.

"תחושת הבטן שלי אמרה לי שלא יכול להיות ששרי תוותר ותרים ידיים. זאת לא שרי שאני מכירה. ידעתי שהיא תילחם ולכן נלחמתי איתה. הייתי איתה לאורך כל הדרך: בשיקום, במלחמות מול משרד הביטחון שלא נגמרות. בכל שלב התפללתי כאילו זה הקרב הראשון וידעתי שיחד נעבור אותו. בהתחלה התפללתי שתחיה, אחר כך שתלך, אחר כך שתדבר. מי דמיין בכלל שאהפוך לסבתא? לא יכולתי לדמיין את זה".  

שרי עם אביה, שמעון. "הדבר היחיד שאולי מנחם, זה שרגע לפני שאבא נרצח הייתי ממש קרובה אליו" (צילום רפרודוקציה: צביקה טישלר)
    שרי עם אביה, שמעון. "הדבר היחיד שאולי מנחם, זה שרגע לפני שאבא נרצח הייתי ממש קרובה אליו"(צילום רפרודוקציה: צביקה טישלר)

    שרי, מה את זוכרת מהימים ברמב"ם?

    "אני זוכרת תמונה מעורפלת של אישה קטנת קומה שעבדה כמנקה בבית החולים. היא הייתה זו שהבחינה שהעיניים שלי פקוחות ואני זוכרת אותה עומדת בחדר ומנקה. זה הזיכרון היחיד שיש לי מרמב"ם. לפני כן אני זוכרת שניקינו את המטבח לפני פסח, מעבר לזה ממש כלום".

      

    מתי סיפרו לך שאבא איננו?

    "כל הזמן סימנתי עם האצבעות, רציתי לשאול ולא יכולתי לדבר. היינו משפחה של חמישה, אז הראיתי כל הזמן עם האצבעות ושאלתי איפה החמישי. שבוע אחרי שהגעתי לבית לוינשטיין, פוניתי לבית החולים מאיר בכפר סבא מחשש לתסחיף ריאה. שם אמא סיפרה לי שאבא נרצח".

     

    נטולת שפות וקריירה

    בבית החולים בית לוינשטיין עברה שרי שיקום ממושך, "הוגדרתי נפגעת ראש קשה, משותקת בחצי גוף מצד ימין. עד היום אני לא יכולה להזיז את יד ימין ומתקשה בהליכה ואיבדתי את הראייה בעין ימין".

    "היו לי המון חלומות. רציתי קריירה צבאית. אני עוד זוכרת שבשנה הראשונה בבית לוינשטיין כמעט לא דיברתי, אבל חזרתי שוב ושוב על המילה 'אוטו'. אמא הבטיחה שיהיה בסדר, ובאמת ברגע שזה התאפשר, הלכנו יחד וקנינו רכב והוצאתי שוב רישיון נהיגה. היה לי חשוב להיות עצמאית".

     

    שרי עצמה מודעת לפערים בין מי שהייתה לבין מי שהיא עכשיו, אבל מקבלת אותם כמו שהם. "בעבר דיברתי ארבע שפות והיום אני מדברת שפה אחת", היא אומרת, "וגם בה אני עדיין מתקשה בדיבור. זה הכי מתסכל אותי, שלפעמים המילה תקועה בראש ולא יוצאת. בלילה, כשאני יותר עייפה, קשה לי לדבר. בבוקר, כשאני רעננה, אני מדברת יותר טוב, אבל אם אני מתרגשת אני מתבלבלת".

     

    שרי מוגדרת על ידי משרד הביטחון נכה 100%. "לצערנו רק 100 ולא ההגדרה הגבוהה ביותר — 100 פלוס", אומרת קורין. "היד והרגל של שרי לא מתפקדות, אבל הם טוענים שזו חולשה ולא נכות. ניסינו להילחם בזה ולא הלך. אולי פעם עוד נעשה את זה, כרגע אין לנו משאבים וכוחות".

     

    החברים לשעבר

    לאחר שסיימה את השיקום הממושך בבית לוינשטיין, התנדבה שרי במשך שנה במדור נפגעים של חיל האוויר. "כששבתי ללבוש מדים זו הייתה התרגשות גדולה", היא מספרת, "תחושה של סגירת מעגל". כל זה בזמן שהיא עצמה נתמכת במלווה צמודה שמסייעת לה בפעולות יומיומיות. "אחרי הפציעה נותקו הקשרים עם כל החברים שהיו לי", היא מספרת. "יש לי היום שתי חברות חדשות ולאחת מהן הצעתי להיות המלווה שלי. היא איתי משעות הבוקר עד הערב. פעמיים בשבוע אני הולכת לבית הלוחם בתל אביב, כחלק מתהליך השיקום שלא נגמר, מתאמנת בחדר כושר ועושה מסאז' רפואי".

     

    מה עוד עשית מאז הפציעה?

    "עבדתי בהתנדבות עם ילדים קטנים שסובלים מפיגור, כאן בנתניה, ואחר כך התנדבתי כשנה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים במושב בצרה. אני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים — הם לא שופטים אותי, בשבילם אני אדם שלם. ילד יכול לקחת לי את היד שלא עובדת ולומר לי: בואי. אני מחייכת מול התמימות שלהם".

      

    איך התמודדת עם ההיריון הלא צפוי?

    "הייתי בשוק. אבל אחרי שזה קרה, זה מבחינתי האושר הכי גדול בעולם. התחושה של ליצור חיים אחרי שחוויתי אובדן — מבחינתי זה להכריז שאותי הם לא הצליחו לשבור. אני חיה והולכת להיות אמא. איך שיצאתי מהרופא רצתי לספר על זה לאמא".

    קורין: "אני מנהלת חשבונות במפעל ושרי באה אליי לעבודה בזמן שהיו סביבי הרבה אנשים, אז היא כתבה לי פתק ועליו מילה אחת: 'בהיריון', ואחר כך פתק שני ועליו: 'שבוע חמישי או שישי'. אני חושבת שהפתעתי אותה בשמחה הגדולה שלי".

     

    הפציעה מוסיפה גורמי סיכון להיריון?

    שרי: "לא חושבת. אני פגועת ראש, מעולם לא נאמר לי שלא אוכל להרות, והיה לי ברור שאני אהיה אמא. היה לי מובן מאליו שעם בן זוג או בלי בן זוג, את הזכות להיות אמא אגשים. הדבר היחיד שכן הלחיץ אותי זה הבדיקות שהייתי צריכה לעבור. אני לא זוכרת את האשפוז ברמב"ם, אבל זה כנראה נצרב לי בגוף. טיפלו בי כל כך הרבה, שאין לי כוח שייגעו בי".  

    שרי עם אמה, קורין. "התפללתי שהיא תחיה. שתלך, שתדבר. מי דמיין שאהפוך לסבתא?" (צילום: גל חרמוני)
      שרי עם אמה, קורין. "התפללתי שהיא תחיה. שתלך, שתדבר. מי דמיין שאהפוך לסבתא?"(צילום: גל חרמוני)

      ועכשיו: אהבה

      על אף שהקשיים שהיא מתארת בלתי נתפסים לפעמים, האווירה ששרי משרה סביבה היא אחרת לגמרי. משהו בה משאיר את הרושם שהכל בסדר, שהכל מסתדר בקלות. אבל כשמציינים זאת בפניה, היא מחייכת. "רחוק מזה", היא אומרת. "שנים של תסכול, שבר עמוק באמונה בבורא עולם. אני מגיעה מבית שומר שבת, ובחצי השנה הראשונה היו לי הרבה שיחות עם אלוהים: איך זה יכול להיות, למה אבא שלי היה צריך להירצח, למה נפצעתי, למה היד לא עובדת, למה העין לא רואה, למה אני, אדם עצמאי כל כך, צריכה להיות תלויה באנשים. אני מזל טלה, אש וגופרית, ואני לא יכולה להוציא לפועל חצי ממה שאני רוצה. בסוף השלמתי עם אלוהים. בורא עולם נתן לי תקווה. הוא אִפשר לי להוציא רישיון נהיגה, לדבר וללכת. לא השתגעתי, לא נפגעתי נפשית או מוחית, אז בחרתי להסתכל על מחצית הכוס המלאה".

       

      כשתהפכי לאמא, תהיה לך עזרה?

      "כנראה תהיה לי מלווה 24 שעות, אבל על זה נצטרך להילחם מול משרד הביטחון. בלי יד אתה רק חצי מתפקד. את עושה קוקו? אני לא יכולה. את מבשלת ובתוך דקות הכל על האש? אני מכינה אוכל בשעתיים. כשהצעתי לך כוס מים, נתתי לך בחד פעמי כדי לא לרחוץ את הכוס".

       

      אז איך תסתדרי?

      "תהיה פה מישהי, ואם לא, אמא תצטרך להיות פה. וזה מתסכל אותי להיות תלויה באמא, שאני לא יכולה לעשות הכל בכוחות עצמי".

       

      מה התוכניות שלך לעתיד?

      "לפני שבועיים חלמתי שהכרתי מישהו חתיך, בחור גבוה כמוני, ואמרתי לו: 'תקשיב, אני בהיריון', והוא הסתכל עליי ואמר, 'אז מה, אני אוהב אותך'. התעוררתי מהחלום והייתי בתחושת היי. אני רוצה מישהו שיאהב אותי בזכות מה שאני, למרות המגבלה. מישהו שיראה בי את הצדדים היפים, ויש הרבה כאלה. אני בחורה יפה ואינטליגנטית, יש בי הרבה שמחת חיים ואופטימיות. אני אדם תוסס וצריכה מישהו שיתאים לקצב שלי. היום אני פתוחה ובשלה לזוגיות".

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד