קול קורא ללמוד, ללמוד: עדנאן סעיד עושה מהפכה חינוכית במגזר הבדואי

לדבריו, קצב הבוגרים של התוכנית שמסיימים תואר ראשון נוסק משנה לשנה, אבל הנתונים הללו לא מרשימים את מקבלי ההחלטות באקדמיה: האוניברסיטאות הגדולות, הוא טוען, ממשיכות להעדיף סטודנטים מהמכינות הקדם-אקדמיות שפועלות בתוך המוסדות, גם אם השיטה הזו אינה מתאימה לאוכלוסיות שונות, מה שיוצר אפליה ואי-שוויון.

"מברברים בארץ הרבה על דו-קיום, אבל לא באמת מתכוונים לזה", הוא אומר. "דו-קיום זה לא להושיב אותך ליד הבן שלי, כי את תמיד תהי מעליו, ואין לו שום סיכוי, מנטלית או חברתית. דו-קיום צריך להתנהל בין שווים. אנחנו צריכים להגיע למצב שהשם עדנאן ייתפס בעינייך כיזם, לא כגנן או כפועל, וכדי שזה יקרה, צריך שהילדים שלי יגדלו לגובה של הילדים שלך. צריך להגיע למצב שכשהילדים היהודים יפגשו ילדים בדואים בעבודה, בחוף הים, ברחוב – הם יתייחסו לנער הבדואי כאל אקדמאי, לא כאל מישהו שיושב בקניון ושורק. אני לא רוצה שבני הנוער הבדואים ימשיכו לשבת בקניונים כמו זבובים על נבלות, אלא שיישבו בקמפוס, ידברו וינהלו איתך שיח אמיתי, כן ואינטליגנטי. אני רוצה שאפשר יהיה להגיד: 'אני לא מסכים איתך' או 'אני כן מסכים איתך'. רק ככה תיעלם התפיסה של הבדואים שהיהודי הוא מי שדפק אותם".

צפו: ביקור במכללה הקהילתית בבאר שבע (דוברי ערבית יוכלו ליהנות מהסרטון במיוחד)

בכל אחד יש פוטנציאל

סעיד לא מעוניין בהטבות ולא רוצה שיתייחסו לקהילה שלו כאל מקרה סעד ויזרקו כספים לחינם רק בשם הדו-קיום: הוא רוצה שייתנו לו ליצור ולהתפתח. את התפיסות הללו גיבש בעקבות פעילות חברתית וחינוכית שנמשכת שנים ושעוברת במשפחתו מדור לדור: סבו הקים את בית הספר היסודי בתל ערד, ואביו היה יו"ר ועד ההורים הבדואים הארצי, שהנהיג שביתה בבתי הספר היסודיים במגזר במטרה למנוע את סגירתה של חטיבת ביניים בלקיה.

הוא עצמו הקים בלקיה תנועת נוער ("לפני שהיה מסגד ביישוב, היה מועדון נוער. היינו מוצאים את הילדים לטיולים ועושים להם פעילויות"), ובמשך עשר שנים ניהל את אגודת הגליל שעוסקת בנושאי בריאות ואיכות הסביבה במגזר הערבי. "זה היה פרויקט רציני, שבמסגרתו עברתי מבית לבית והייתי צריך לשכנע את האמהות שצריך לחסן את הילדים ולהעלות את המודעות לנושא. במהלך הפרויקט הזה פגשתי מוחות מבריקים - מדענים דעתנים שגרמו לי להיכנס יותר לקרביים של האוכלוסייה הבדואית, להבין מה היא צריכה באמת ולא להתבסס על השערות וספקולציות. עם האנשים האלה הרגשתי שאני יכול לעשות משהו יותר גדול".

המשהו הגדול הזה היה המכללה הקהילתית שהקים בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה. "המוטו שלנו אומר: 'עזוב פסיכומטרי. בכל אחד יש פוטנציאל. אנחנו מאמינים ביכולת שלך'", מסביר סעיד. "החבר'ה הבדואים באים ממערכת חינוכית כושלת שמתחילה בבית הספר היסודי ונמשכת בתיכון, אבל בלימודים הגבוהים מתייחסים אליהם כאל תלמידים נורמטיביים ובוחנים אותם בהתאם. הרי הבדואים מגיעים לאקדמיה עם מנטליות של ילדים: התשתית החינוכית שהם קיבלו ביסודי ובתיכון לא הייתה ברמה מתאימה, ולצערי, לרוב ההורים אין מודעות לכוון את הילדים לכיוון אחר ממה שהם הכירו. ילד שמגיל אפס בחרו בשבילו הכול, לא יכול פתאום לבחור קורסים והתמחויות. חסרה להם מעין שנת י"ג, שבה הם יקבלו כלים שיאפשרו להם להתמודד עם האקדמיה, ואת זה אנחנו נותנים במכללה.

"אנחנו קולטים את האנשים ללא תנאי קבלה ונותנים להם שנה עד שנתיים של לימודים ברמה גבוהה ביותר. אנחנו מנסים לעשות להם את המעבר בין התיכון לאוניברסיטה. בסמסטר הראשון, לדוגמה, מעירים לסטודנט על אי-ביצוע שיעורי בית, אבל בסמסטר השני או השלישי כבר מצפים שהוא יבצע את המטלות בלי שיעירו לו".

אצלנו יש תוצאות

סעיד אומר שהמכללה נותנת לתלמידיה יחס אישי יותר מזה שניתן במוסדות אקדמיים רגילים, וזאת על מנת להקל עליהם את התנאים במסגרת החדשה. "את לא יכולה להוציא ילדה בדואית מהשכונה שלה, להביא אותה למדשאות האוניברסיטה ולצפות שהיא תתרכז בלימודים", הוא אומר. "זאת החוויה הראשונית שלה מחוץ לכפר, היא בעולם הגדול, וזה לא קל לה. אנחנו נותנים לה יחס אישי ועוזרים לה להתאקלם". שכר הלימוד אינו זול: מדובר בכ-15 אלף שקל בשנה, אבל סעיד אומר שזה לא מהווה בעיה. "אני מכיר משפחות שאוכלות אבטיח ולחם כדי שהילד שלהם יסיים לימודי רפואה בגרמניה", הוא אומר. "באוניברסיטת בן-גוריון יש הטבה של שנה ראשונה בחינם, אבל אנשים באים אלינו ולא לשם מכיוון שאצלנו יש תוצאות בשטח".

תוכנית הלימודים מתבססת על שיעורים לשיפור השפה העברית והאנגלית. המורים בשיעורים אלה הם יהודים, ולא במקרה: "אצל מורים בדואים וערבים יש יותר סלחנות בנושא השפה", אומר סעיד. "לא כי הם פחות טובים, אלא כי הסטודנטים מרגישים אצלם כמו בשיעור שחייה ליד הרבה גלגלי הצלה. כשהמורה מבין ערבית, אין מאמץ מצד התלמידים ללכת למילון, ואין הקניה של הרגלי למידה". בנוסף, לומדים שיטות מחקר ומבוא לתכנים אקדמיים. התלמידים מחויבים לנוכחות ב-85 אחוז מהשיעורים ולממוצע ציונים מינימלי של 75. "ככה, לאט-לאט, אתה מכניס אותם לעולם האקדמי", מסביר סעיד. "בסוף הלימודים במכללה הם כבר אמורים לדעת מה הם רוצים ללמוד ואיך הם מתכוונים לעבור את שלוש השנים של התואר הראשון".

לדבריו, השיטה מוכיחה את עצמה, והמספרים מעידים על כך. "את המחזור הראשון פתחו 128 אנשים, ו-104 מתוכם יצאו עם תואר, כולל כמה נשים שהסתירו את זה מהמשפחה שלהן. במחזור השני יש לנו 242 בוגרים עם תואר, ובמחזור השלישי 360. למעשה, אנחנו הכפלנו את מספר הבדואים האקדמאים שהיו אי פעם בארץ.

"המדינה הייתה יכול לבוא ולהבין שיש פה מהלך חשוב ולהכיר במכללה שלנו כמנגנון קבלה, אבל במקום זה התעקשו להקים את המנגנונים האלה בתוך המוסדות, אולי משום שהמכינות הקדם-אקדמיות הן סוג של מונופול, ורצו שהכסף הזה יישאר באוניברסיטאות. כולם יודעים שהשיטה של המכינות לא עובדת במגזר הבדואי, אבל לא מודים בזה. לדעתי, המכללה שלנו עשתה מהפכה. אם היה עומד בראשה פרופסור פלצן, כבר היו נותנים לו פרסים".

סעיד במשרדו. "כולם יודעים ששיטת המכינות לא עובדת במגזר הבדואי, אבל לא מודים בזה"(צילום: ישראל יוסף )