אבל למה עשית את זה בסתר?
"כי ממש התביישתי. אמא שלי אשת חינוך אנתרופוסופית, לפי התפיסה שלה ילד לא צריך להיחשף לעולם האכזרי וללכת לאודישן. עכשיו ההורים שלי יקראו ויגלו את זה לראשונה".
ההורים שיופתעו הם רותי ובוקי נאה, איש התקשורת שבעבר היה, בין היתר, כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות", השתתף ב"הישרדות VIP" וכיום מדריך סיורים בעקבות עולם הפשע.
למרות חוסר ההתלהבות שלהם מהתחום, החליטה נאה להיות שחקנית וכיום היא תלמידת שנה ג' בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע. "אבא אמר ששחקנית זה לא באמת מקצוע, יום יש עבודה ויום אין, ואמא אמרה: 'מה תעשי כשיהיו לך ילדים, תשאירי אותם בערב לבד בבית?' אבל זה בוער בי והם יודעים את זה. אני חרוצה, יכולתי להיות רופאה או עורכת דין, אבל יש לי דוגמה חיה בבית לאבא שהולך נגד כל העולם עם האמת שלו, עושה מה שבא לו ומצליח".
עכשיו היא משחקת בהצגה "חתונת הדמים" של תיאטרון באר שבע, מגלמת תפקיד ראשי במחזמר "משחקי הפיג'מה" שמעלה בית הספר שלה, ובחודש מאי הקרוב מחכה לה תפקיד ראשי בהפקה נוספת של בית הספר, המחזה "הניצוד" — תפקיד שעליו חלמה כבר משנה א'. "אני בונה קריירה ל־50 שנה קדימה, ואני בטוחה שאצליח", היא אומרת בחיוך רחב.
חשבו שזו מחלת הנשיקה
נאה (24), בת שנייה במשפחה בת שלוש בנות, נולדה וגדלה בשכונת רמת חן ברמת גן, בבית שנע, כהגדרתה, בין שני קצוות: אביה דמות מוחצנת ואמה ההפך הגמור. "אמא שלי סבלנית ושלווה. כשאבא הופיע בטלוויזיה, היא אמרה: 'שומו שמיים, אני מחנכת ילדים בגן לא לראות טלוויזיה ופתאום אבא משתתף ב'הישרדות''. אבל הכל ברוח טובה.
"בימי שישי, אחרי הארוחה, אנחנו עושים הופעות ורוקדים. אחותי גל בת ה־27 לומדת קולנוע, אחותי הקטנה יובל, שהיא בת 20, חיילת ומנגנת בחצוצרה, בפסנתר ובגיטרה, ואני מנגנת בקלרנית ובפסנתר. כילדה אני זוכרת את אבא לוקח מטאטא ומנגן בו כמו בגיטרה שירים של כוורת, וכולנו משתוללים. מצד שני, לאמא היה חשוב שננגן מוזיקה קלאסית, ועד סוף כיתה ט' למדתי בתלמה ילין במגמת מוזיקה. אבל חלום התיאטרון בער בי, ובסוף כיתה ט' אזרתי אומץ וגיליתי להורים שלי שזה מה שאני רוצה לעשות. להפתעתי, זכיתי לתמיכה מלאה".
ביום האחרון של שנת הלימודים פנתה למנהל בית הספר בליך שנמצא בשכונת מגוריה. "מגמת התיאטרון בתלמה ילין כבר הייתה סגורה, וגם האודישנים בבליך כבר נגמרו, אבל בכל זאת ניסיתי. אמרתי, 'מה כבר יש לי להפסיד?'"
ו...?
"המנהל אמר שנגמר המקום. התחננתי שייתן לי להיבחן ובסוף הוא הסכים. האודישן היה בשמונה בבוקר והוא אמר, 'אני לא מבטיח כלום, אני מאפשר לך כי את מתעקשת'. בסוף האודישן הארוך הוא אמר: 'את מתאימה, אבל הכיתה מלאה, אז תני לי לחשוב על זה, נדבר בערב'. בשמונה בערב התקשרתי אליו כולי רועדת, והוא אמר: 'התקבלת'".
מכאן המסלול היה ברור לה. "חיכיתי כבר לסיים תיכון וצבא כדי להתחיל ללמוד משחק, אבל לחיים היו תוכניות משלהם".
כשהיא מדברת על תוכניות לא צפויות, היא מתכוונת למחלת הדם הנדירה שתקפה אותה בגיל 16 והעמידה את חייה בסכנה. זה קרה באמצע חוג פיתוח קול. "הרגשתי שאני נחנקת, שנגמר לי האוויר. כשהגעתי הביתה היו לי 40 מעלות חום, ולא הייתי ילדה שהולכת לרופאים. במשך שבוע זה לא עבר, עד שלילה אחד התעוררתי, באתי למיטה של ההורים והתעלפתי.
"חשבו שיש לי מחלת הנשיקה, אמרו לי להישאר בבית ולקחת כדורים. עברו כמה ימים והחום לא ירד, הלכתי לרופאת משפחה והיא שלחה אותי לבדיקת דם דחופה במיון. לא יכולתי להחזיק את עצמי, לגוף לא היה מנוח".
ומה אמרו בבית החולים?
"גם שם חשבו שזו מחלת הנשיקה, והציעו להשאיר אותי להשגחה 24 שעות ולמחרת לשחרר אותי. אמא החליטה להשאיר אותי, ואז פתאום הגיעה משלחת של רופאים והודיעו לנו שלא ברור ממה אני סובלת, אבל שחייבים לעשות בירור מעמיק.
"גילו שיש לי מים בריאות, אבל הכל היה מבולבל. העבירו אותי ממחלקה למחלקה, חוברתי לחמצן, חטפתי צהבת, המצב הלך והסתבך. בגלל שהייתי בת 16 וכבר לא הייתי שייכת למחלקת ילדים, להורים שלי לא היה מקום לישון לידי בלילה, רק כיסא פלסטיק, והטרידה אותי התחושה שאני מטריחה אותם.
"אני זוכרת שבאחד הימים ביקשו מאמא לצאת, הבנתי שמנסים להחיות איזה איש מבוגר. אחרי דקות ארוכות שבהן ניסו להילחם על חייו היה צפצוף ארוך של מוניטור. פתאום הווילון בינינו נפתח קצת והבחנתי בראש שלו נשמט. הייתי מבועתת, זו תמונה שבחיים לא אשכח. צעקתי, והרופאים השתיקו אותי, עד שאיזו אחות ניגשה אליי וביקשתי שתסגור לו את העיניים. אמא ואבא התחננו להעביר אותי משם, ובסוף באמת עברתי למחלקת ילדים".
ושם אבחנו סוף סוף את הבעיה?
"זו הייתה סאגה ארוכה. שלושה שבועות לא ידעו מה יש לי, עד שגילו שמדובר במחלת דם נדירה שנקראת המופאגוציטוזיס ואופיינית בדרך כלל לתינוקות. זו מחלה שבה המערכת החיסונית תוקפת את עצמה. בן דוד שלי, מדען במכון ויצמן, מצא רופא ביפן וחיבר בינו ובין הרופאים שלי כדי שירכיבו לי פרוטוקול טיפולים. אני לא שאלתי הרבה שאלות ולא הבנתי הרבה, וגם כשהבנתי הדחקתי".
במשך חודשיים הייתה מאושפזת, ואחד הרגעים שריסקו אותה היה כשאמה בישרה לה בעדינות שהיא צפויה להתחיל לקבל טיפול כימותרפי. "השיער הארוך היה סימן ההיכר שלי כל החיים. אמא מספרת שכשהיא הודיעה לי שינשור לי השיער במסגרת הטיפול, צרחתי ולא הסכמתי. החזקתי את השיער בידיים והתחננתי שלא ייקחו לי אותו".
דווקא כשחשבו הרופאים שעלו על דרך המלך, שהמחלה אובחנה ושאפשר לטפל בה, התרחשה תפנית לא צפויה. "אמרו שצריך לשאוב לי מים מהריאות, הליך רגיל שמתבצע תחת הרדמה מלאה ומסתיים בתוך עשר דקות. אני התעוררתי שבועיים אחר כך. בדיעבד התברר שכתוצאה משאיבת הנוזלים, רמת החמצן בדם ירדה והמערכות בגוף קרסו. הוחלט להמשיך להרדים ולהנשים אותי ובישרו להורים שלי שיתכוננו לגרוע מכל, שייפרדו ממני כי זה עניין של כמה ימים. שניהם סירבו לקבל את זה. אבא ישב ליד המיטה שלי, דיבר איתי כאילו הכל כרגיל וביקש שיתפללו שאחלים.
"כשהבחינו שאני מתחילה לחזור לעצמי, הורידו את המינון של חומרי ההרדמה, וכשהתעוררתי אמרתי לאמא ששכחתי לקחת את הכדור של הבוקר וכבר צהריים. כשאבא נכנס אמרתי, 'אוף, בטח תכף הטלפון שלו יצלצל', כי תמיד הטלפון היה מחובר לו לווריד. אני זוכרת שאמא חייכה ואמרה: 'זהו, שרון איתנו', ואני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת".
אחרי חודשים של אשפוז ועוד חצי שנה של טיפולים באשפוז יום החלה לחזור לעצמה, במשך חמש שנים עוד הייתה במעקב, "והיום", היא מכריזה, "אני בריאה".
סכסוך עם בני סלע
אחרי שירות צבאי שאליו התנדבה ולימודים במכינה של ניסן נתיב, נרשמה לבית הספר למשחק גודמן, שהקימו ומנהלים שמוליק יפרח ורפי ניב, מנהלי תיאטרון באר שבע. "היה שם קסם גדול שלא מצאתי במקום אחר", היא מסבירה. "באודישן עשיתי מונולוג מתוך המחזה 'סוף טוב' של ענת גוב. בחרתי את הקטע שבו היא מבקשת מהרופאים שינתקו אותה מהמכשירים כי גם ככה היא הולכת למות.
"לפני שהתחיל האודישן מילאתי שאלון כללי על עצמי, ואחד הסעיפים היה 'האם אושפזת בעבר ומדוע?' ואז, בתחילת האודישן, שאלו אותי על האשפוז, ובלי שהתכוונתי התגלגלה שיחה על המחלה שהייתה לי".
ואיך זה השפיע על האודישן?
"הייתי מוצפת רגשית. הדמעות עמדו בקצה העין, ובדיעבד זה סייע לי לעשות את המונולוג הכי אותנטי שאפשר. כשאמרתי: 'אני מרגישה את האקונומיקה הזו זורמת לי בדם ואני רוצה שזה ייפסק', נזכרתי בטיפולים שלי והרגשתי את זה קורה".
לא רק ההתמודדות עם המחלה סיפקה לנאה השראה במשחק, אלא גם תחום העיסוק של אביה. "אלמלא אבא, לא הייתי נחשפת לעולם הפשע, וכשחקנית זה נותן לי חומר לעבוד איתו. אני יודעת טוב מאוד מה יש מעבר לגדר, וזה הוביל אותי לא פעם לסיטואציות משעשעות".
מה למשל?
"הייתה זונה נרקומנית, שכבר נפטרה, שאבא במשך שנים לקח עליה חסות. היא הייתה יכולה לראות אותי באמצע שדרות רוטשילד ולצעוק: 'שרון, מה העניינים, תני לי שקל', ואנשים היו מסתכלים עליי. או במועדון הגוגו, למשל, כל החשפניות הן החברות הכי טובות של אבא. עירומות, לבושות רק בחוטיני, הן יושבות ומנהלות איתו שיחה וזה קורע. או שיום אחד נסענו ואבא ראה קבוצה של קוקסינלים. הוא עצר לידם והם לא ראו שזה אבא, אמרו: 'יאללה, יאללה, סע', ואז זיהו אותו, התלהבו, נכנסו לאוטו וחיבקו אותי.
"תביני שכל הזונות בתחנה המרכזית חולות על אבא ולהסתובב איתו זו גאווה. אני יודעת שיש לי אבא מיוחד שעושה דברים מהלב. האנשים האלה הם לא עוד גימיק בשבילו.
"כדי להתכונן לתפקיד שאני עומדת לשחק במחזה 'הניצוד', הלכתי עם אבא לסיורים שלו. זה מחזה גרמני ואני משחקת את טונקה בת ה־17, שצמאה לתשומת לב והופכת לזונת הכפר. יש שם סצנות קשות, מבחינתי כשחקנית יש כאן המון אתגר, ולכן הלכתי איתו לפגוש זונות ברחוב, רציתי ללמוד איך זה מקרוב".
וכשהיית ילדה, עד כמה העבודה של אבא הייתה מורגשת בבית?
"אבא תמיד היה עם ביפר, ידענו שהוא לא עונה לנו לטלפון, שצריך להשאיר הודעה. באמצע הלילה הייתי שואלת: 'אבא, לאן אתה הולך?' והוא היה אומר, 'רצחו את ההוא, אנסו את ההיא'. וכל בוקר העיתון היה מול העיניים.
"מצד שני, שמרו עלינו כילדות, אבא דאג לחסוך מאיתנו סיפורים קשים. למעשה, נחשפתי לקושי ולסכנות הטמונות בעבודה שלו רק כשהוא הוציא ספר. גיליתי שלא פעם הוא היה מסוכסך עם עבריין, וכשהיה חוזר הביתה חיכו לו בחוץ ראש של ציפור או פגרים של חתול ועכבר. היו משאירים לו איומים שזה מה שיקרה לבנות, אם הוא לא יעשה ככה וככה, וזה היכה בי שכל השנים לא ידעתי.
"את יודעת מתי נפל לי האסימון ביג טיים? כשהאנס בני סלע ברח מהכלא. הוא תבע את אבא באיזה עניין, הם היו מסוכסכים, ובמשטרה החליטו לשים שמירה על אבא. יום אחד חזרתי מבית הספר, שכחתי לקחת מפתח, אז נשארתי בחצר וחיכיתי שמישהו יבוא — אנחנו גרים בבית פרטי בשכונה שהיא כמו מושב. התקשרתי לאבא לבדוק איפה הוא, אמרתי שאני מחוץ לבית כי אין לי מפתח, והוא אמר: 'אני שולח לך מפתח עם מונית, אל תזוזי מהחצר!' אמרתי לעצמי: וואו, מה קרה, בחיים אבא לא היה מגיע לתת לי מפתח. באותו הערב עשו לנו שיחה והסבירו שיש עלינו שמירה משטרתית. זה נמשך עד שהוא נתפס".
והיום, אילו יחסים יש ביניכם?
"הכי פתוחים בעולם. הוא טיפוס צבעוני שלא פעם עשה לי בושות, למשל ביום ההולדת בכיתה ג' הוא קשר פריאו למותניים, התחיל לרקוד ריקודי בטן ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הוא חבר של כל החברות והחברים שלי, הולך עם הבנים למשחקי כדורגל של הכוח רמת גן, וכשהוא הלך ל'הישרדות', חששנו מהפדיחות. אמרנו: 'אין לדעת מה יצא'".
עשיתן לו שיחה מקדימה?
"ברור. ביקשנו שלא יעשה בושות. הוא יודע שהוא פדחן, זו ההוויה שלו, והוא אמר: 'אני עושה מה שבא לי, ביי' ונסע. כשהגיעה ההקרנה החגיגית של הפרק הראשון, כל המתמודדים באו עם המשפחות, ואנחנו לא ידענו מה מחכה לנו. ידענו שהוא נשאר מלא זמן על האי, הוא חזר שחום, רזה ומלא שערות, ופתאום ראיתי אותו על המסך בלי בגדים. ברגע הראשון הייתי נבוכה נורא, אבל אז ראיתי שכולם סביבי מקבלים את זה באהבה, שהוא איש מואר, מלא חום ורגישות, והצחוקים שלו זה הכוח שלו. מה שהחזיק אותו שם זה האישיות שלו, ולמדתי לקבל את זה. שחררתי סופית אחרי 'הישרדות'".
ואז הוא גם הפך לסלב.
"נכון. בתור עיתונאי כולם הכירו שנים את השם, אבל לא ידעו מי הוא. אחרי 'הישרדות' ילדות רצו אחריו ברחוב כדי להצטלם איתו. מבחינתי זה היה אירוע מכונן, כי כל השנים היה לי מביך נורא עם הבושות האלה, ופתאום כולם מקבלים את אבא שלי ואוהבים אותו. זה שחרר משהו שהיה אצלי שנים, תחושה של 'תעשה מה שאתה רוצה, אני לא לוקחת על זה אחריות'. כשהוא נהיה מפורסם, הייתה הקלה. לא היה צריך להתמודד עם זה יותר".
מסתמן שגם עליה עוד נשמע: "אני מחכה כבר לעמוד על הבמה ולהיות טונקה ב'הניצוד', וגם נהנית מאוד מהמחזמר שאני משתתפת בו עכשיו. אני מברכת על זה שניתנו לי הזדמנויות להתנסות במגוון גדול של דמויות, והחלום שלי הוא לעשות סרט קולנוע בעתיד. אצלי אין פלן־בי, יש רק פלן־איי, ואני אצליח".
