לגור בבנייני הבאוהאוס הלבנים מעל כיכר דיזנגוף: עולה חדש-ישן ממילאנו

האמת היא שהרעש בלתי נסבל. מכוניות ואוטובוסים חולפים ברחוב ללא הפסקה, והמנהרה מתחת לכיכר מהדהדת את הרעש. ייתכן שג'ו התרגל לרעש או שפשוט לא אכפת לו, כי התנהלות האנשים ברחוב ובכיכר באמת מרתקת, ובשבילו מדובר בהגשמת חלום נעורים. לפני קצת יותר מ-60 שנה הוא נולד בחאלב שבסוריה, ואחר כך נדד עם הוריו לבירת העיצוב והאופנה העולמית. בשלב מסוים קנה דירה בתל אביב ודילג בין שתי הערים, עד שלפני חמש שנים ארז מאות ספרים וגם חלק מהרהיטים והפריטים שאהב, עזב את ארץ המגף ועשה עלייה.

הבניין מלפנים ומלמעלה. הרעש מחייב זיגוג כפול(צילום: שירן כרמל, מיכאל יעקובסון)

סיפורו של הבניין

הבתים הלבנים סביב כיכר דיזנגוף נבנו לפי הנחיותיה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, מי שעיצבה את הכיכר כולה לאחר שזכתה בתחרות האדריכלים. החזיתות האחידות מקיפות את הכיכר באופן אחיד ועוטפות את המעגל בהרמוניה. בניגוד לשאר הבתים בעיר - ובכלל בניגוד לאופן התכנון הישראלי - הבניין מגיע עד לקו אפס של המגרש ואינו נסוג לאחור, כלומר החזיתות מגיעות עד למדרכה ממש.

הייתה זו לא רק אחת מפסגות האדריכלות המודרנית בארץ, אלא גם פתרון עירוני ייחודי: גם התכנון הערבי וגם התכנון היהודי לא יצרו כיכרות עירוניות אמיתיות. ואמנם, הכיכר הפכה למוקד כמעט לאומי: כינוסים והפגנות, מקום מפגש ובילוי, שני בתי קולנוע ("חן" הפעיל ו"אסתר" שהוסב לבית מלון), בתי קפה ומסעדות.

עומסי תנועה קשים שפקדו את האזור הפכו אותו לצוואר בקבוק תחבורתי, והביאו את פרנסי העיר באמצע שנות ה-70 לקבל החלטה שנויה במחלוקת.

האם הכיכר תחזור לימי תפארתה? בינתיים, רק דיבורים(מתוך ויקיפדיה)

הכיכר פוצלה אז לשני מפלסים – תחתון לתנועת מכוניות ואוטובוסים, ועילי להולכי רגל (ורוכבי אופניים כיום). הנתק בין הרחוב לכיכר והזנחת הסביבה כולה הובילו להידרדרות מתמשכת. הדרישה להחזיר את הכיכר למצבה המקורי חוזרת ועולה מדי כמה שנים, ללא פעולה אמיתי בשטח, אך למרות זאת מצליחה הכיכר בשנים האחרונות להתאושש, בעיקר בזכות יזמים שמשמרים ומחדשים את הבתים – וגם כמה עסקים קטנים שהחליטו להשקיע בכיכר. רק הכיכר נותרה עלובה.

הדירה

את הבניין של ג'ו שמאע, שנחנך ב-1936, תכנן יהודה מגידוביץ, האדריכל הראשי הראשון של תל אביב, על פני שני מגרשים צמודים שנושקים לרחובות ריינס ודיזנגוף. לפני כשנתיים הושלם חידושו של הבניין, שנעשה במשרד בר אוריין אדריכלים. מספר הקומות המקורי הוכפל, חניון תת-קרקעי נחפר וחצר פנימית עם בריכת נוי הותקנה.

הלובי של הבניין המחודש(צילום: שירן כרמל)

מבט מבפנים אל החצר הפנימית(צילום: שירן כרמל)

את הדירה, ששטחה הוא 100 מטרים רבועים עם מרפסת מוארכת של 14 מ"ר, רכש ג'ו על הנייר. יום אחד צעד בדיזנגוף, נתקל בביתן המכירות שהוצב באתר הבנייה, נכנס פנימה ושמע את המחיר. אף שבאותה עת השלים רכישה של דירה אחרת, כמה רחובות מהכיכר, הספיק לו לילה אחד של התלבטות, ולמחרת הגיע לחתום על חוזה הרכישה. כדי להפוך את הגימור הסטנדרטי שהציעו האדריכלים לדירה מעוצבת, הוא הפקיד את הנכס בידיה של מעצבת הפנים עירית מיינר-פרי.

סקלת הצבעים בהירה, תמונות על קירות המסדרון(צילום: שירן כרמל)

הדירה מורכבת משני אגפים. האגף הציבורי והפתוח הוא חדר מרווח, שממזג בין הסלון, המטבח ושולחן האוכל. החדר פונה למרפסת המלווה את חזית הבניין כולו, כשדלתות זכוכית רחבות במיוחד מקשרות בין הפנים לבין החוץ ולא משכיחות ולו לשנייה את קיומה של הכיכר למטה. האגף הפרטי מורכב מסדרת חדרים הכוללת שני חדרי שינה, זוג חדרי רחצה ומחסן קטן. חדרי השינה פונים לחצר הפנימית השקטה, כך שרעש הרחוב אינו מגיע אליהם ומאפשר שינה גם עם חלונות פתוחים.

חדרי השינה פונים לחצר הפנימית השקטה, ולכן אפשר להשאיר את החלונות פתוחים(צילום: שירן כרמל)

"העבודה התחילה מארונות הספרים", משחזרת מיינר-פרי. "ג'ו שלח ממילאנו תמונה של הספרייה ואמר לי 'עכשיו תתמודדי'". הוא ביקש חדר שינה בשבילו, חדר שינה לאורחים וסלון שבו יארח משפחה וחברים ויוכל לצפות בטלוויזיה להנאתו. הספריות, שהוצמדו לאורך שני קירות בסלון, מורכבות מכוורות (הזמנה אישית מנגריית אגוז בחולון) שיוצרות סדר ומציעות עומק גם כשהן עמוסות ספרים ותמונות משפחתיות, יצירות אמנות קטנות וחפצי יודאיקה. כדי למנוע תחרות בין הריהוט האיטלקי האלגנטי לבין הריהוט החדש שנרכש, בחרה מיינר-פרי לעצב את הפרטים החדשים בגוונים בהירים ללא ברק. גם המטבח הקטן ("האקר" הגרמנית) לבן. הרצפה חופתה בלוחות עץ כהים, כרקע מכובד המדגיש את ריהוט העץ הקלאסי.

הוא שלח למעצבת תמונה של הספרייה, ואמר לה: ''עכשיו תתמודדי''(צילום: שירן כרמל)

ריהוט הסלון, שהובא ממילאנו, מתבסס על עבודות עץ בסגנון בידרמאייר (אופייני לחברה הבורגנית במרכז אירופה של תחילת המאה ה-19), כששתי כורסאות אדומות בוהקות שופכות צבע עז על החדר הלבן. בהמשך, בפינת האוכל ניצבים כסאות קלילים במיוחד, 1.2 קילוגרם לכיסא, שיוצרו בכפר צ'יאבארי שבצפון איטליה. כסאות צ'יבארי (Chiavari chair) נחשבים לשם דבר וניתן למצוא אותם בין השאר בחדר האוכל המשפחתי, וגם הממלכתי, בבית הלבן בוושינגטון. להשלמת האווירה הונמכה מעט התקרה בגבס, כשעיקר גופי התאורה מוסתרים במרווח בין התקרה לקירות ומפזרים אור לא ישיר.

גופי התאורה מוסתרים במרווח בין התקרה לקירות, ומפזרים אור לא ישיר(צילום: שירן כרמל)

התקציב

התקציב הנדיב של עיצוב הדירה – כ-900 אלף שקל - נובע לא רק מהריהוט היוקרתי אלא גם מאיטום הפתחים הפונים לרחוב הרועש, וממערכות חשמל ותאורה מתקדמות ששולבו בכל חלקי הדירה והותאמו לצרכיו של בעל הדירה. "לתכנן דירה ב'מרכז של המרכז', בכיכר דיזנגוף, זה אתגר בגלל המיתוג של המקום", מסכמת מיינר-פרי. "זו לא סתם דירה, אלא עבודה מול אדם מורכב, עם היסטוריה, דקדקן שמקפיד על פרטים, מודע לסגנון ולרמת גימור ועם ידע בעיצוב ובסטיילינג".

''אתגר לעבוד מול דקדקן עם ידע בעיצוב ובסטיילינג, שמקפיד על פרטים ומודע לסגנון''. ג'ו שמאע בסלון(צילום: שירן כרמל)

החיים בתל אביב הם פחות בדירה ויותר במרחב הציבורי שהעיר מציעה. "יש לך כל מה שצריך - תחבורה ציבורית, חנויות, תרבות, מוזיאון, תיאטרון, תזמורת פילהרמונית", אומר ג'ו, שמחזיק גם רכב פרטי בחניה התת-קרקעית. "אני אוהב את סגנון החיים הישראלי", הוא מסביר מה הניע אותו לעזוב את החיים השלווים במילאנו, "הישראלים עובדים מאוד קשה אבל יודעים לקחת את הטוב שבחיים".

ומה דעתו על עתיד הכיכר והמזרקה? "אני חושב שאם הם ינמיכו אותה זה יהיה נחמד".

עוד כתבות על אדריכלות כיכר דיזנגוף

הציבור החליט: כיכר דיזנגוף תונמך 

כיכר דיזנגוף, עכשיו הסרט

(צילום: שירן כרמל)