מה בדיוק היה אצל יונה וולך בידיים, ולמה היא לא עשתה עם זה כלום

את הגרסה הראשונה כתבה המשוררת אחרי אשפוז. בהמשך נוצר השיר "לא יכולתי לעשות כלום", שעסק בהחמצות חייה. בלוג חדש ב-Xnet על מה שמסתתר בין השורות

עופרה עופר אורןפורסם: 21.11.15 13:26
יונה וולך. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות? (צילום: שלום בר טל)
יונה וולך. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות? (צילום: שלום בר טל)
יונה וולך הייתה בת 21 כשאשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים כמי שהולכת לקראת הרפתקה, התנסות מרתקת, טיול לארץ לא נודעת שאותה ביקשה לחקור. אין לדעת אם הטירוף שארב לה שם היה בלתי נמנע, ואם היה לוכד אותה גם אלמלא מה שהתרחש בין כותלי המוסד. הרופא שטיפל בוולך הוקסם ממנה, שקע איתה בשיחות על אמנות וציור, העניק לה תנאים מיוחדים - חדר לכתוב בו, יחס מועדף ופנאי - ובה בעת ערך עליה את מה שהתברר בדיעבד כניסוי מסוכן: טיפול בסם ההזיות אל-אס-די. באותה עת סברו שהסם מרחיב את היצירתיות, אבל לימים הודו הרופאים בסכנותיו ארוכות הטווח. "את הסם נתתי כדי לעזור לה", כתב לימים הפסיכיאטר. "היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה".

 

אשפוזיה הפסיכיאטריים הבאים כבר נעשו בכורח, ובהם היא כבר לא זכתה ליחס מועדף מצד פסיכיאטר מעריץ. וולך סבלה ממחשבות שווא, ראתה ראשים כרותים
ודם ניגר, סבלה מתחושת רדיפה, האמינה שידידיה הקרובים גונבים רעיונות ממוחה. בין האשפוזים היא חיה באינטנסיביות תזזיתית, הרבתה להכיר אנשים חדשים, נשים וגברים, התקרבה אליהם, יצרה קשרים אינטימיים - ואז השליכה אותם מעליה אחרי שמאסה בהם. אפילו ידידותה הקרובה עם שני משוררים אחרים, יאיר הורוביץ ומאיר ויזלטיר, נזנחה לאחר שחשדה בהם שנטשו אותה, ובמרוצת הזמן היא נהגה להשמיץ ולתקוף את שיריו של האחרון ולהזהיר את חסידיה מפניהם. את המשוררת זלדה, שאותה וולך אהבה והעריכה מאוד, קוממה עליה אחרי שפרסמה בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שיר שבו כרכה תפילין עם מין.

 

 

יונה וולך בראיון למאיר שלו בערוץ 1, תחילת שנות ה-80

 

קראו לה "המשוגעת"

 

ייתכן מאוד שוולך הייתה מאבדת את שפיות דעתה גם אלמלא התייצבה מרצונה לאשפוז הראשון שבו קיבלה סמי הזיה. רמזים להתנהגויות קיצוניות ויוצאות דופן התגלו אצלה כבר בגיל הנעורים. בכפר אונו (לימים קריית אונו), שם נולדה, גדלה וחיה רוב שנותיה, כינו אותה "המשוגעת". השורש למצוקת חייה היה יתמותה מאב: מיכאל וולך − שהרחוב שבו גרה נקרא על שמו − נהרג במלחמת העצמאות בקרב עקוב מדם שהיה כרוך בו כנראה גם איזשהו כשל מבצעי. לא זו בלבד, אלא שהגופות שנותרו בשטח עברו התעללות קשה. היתמות מאב מגיל ארבע הותירה בוולך כעס רב על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל 15, ועל אמה, שהאדירה את גבורתו לכאורה. "פשוט שחטו אותו", נהגה וולך לומר בבוז, וצעקה על אמה: "כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך". לימים כתב ידידה מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום כמוה, כי "מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם".

 

ויזלטיר על וולך

 

מהלימודים בבית ספר תיכון חדש נשרה. המנהלת המיתולוגית, טוני הלה, לא התפעלה ממנה ולא הבחינה בכישרונה המיוחד. וולך עברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל 16. היא הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים, כעניין של מה בכך, עם ידידים קרובים וגם עם זרים שאיתם יזמה מפגש לרגע.

 

כשהייתה בת 38 אובחן סרטן שד בגופה, אבל היא סירבה להתייחס למחלה, התעלמה ממנה, טענה שהיא מרפאה את עצמה, מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, ממנה יצא, לדבריה, "חלב שחור". חודשים ארוכים, כמעט שנה, חלפו לפני שהייתה מוכנה להכיר בכך שהיא חולה, להתאשפז ולעבור טיפול. דווקא באותה תקופה ידעה יציבות בחייה: היא הכירה גבר צעיר ממנה, יובל ריבלין, שאהב אותה אהבת אמת ועבר לגור איתה. במשך ארבע שנים חיו השניים יחד בבית אמה. ריבלין עזר לוולך לטפל באם, שהייתה במצב סיעודי, וכשאהובתו הסכימה להכיר במחלתה ולנסות להירפא, טיפל גם בה במסירות.

 

לאורך כל חייה כתבה וולך בלי הרף, בעיקר שירים, אבל עבדה גם על מחזה, תסכית וכמה קטעי פרוזה. אחרי אחד מאשפוזיה כתבה את השורות: "מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה,/ מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה/ אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור". לימים התפתחו השורות הללו, השתנו והפכו לשיר:

 

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם

זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ

אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד

יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר

וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה

מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים

לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי

וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

 

היו מי שסברו כי בשלב מסוים נעשו שיריה של וולך חסרי פשר. פרופ' שמעון זנדבק כתב כי "אי-הקוהרנטיות לבשה לא פעם ממדים מגלומאניים עד כדי כך ששוב לא היה אפשר לקרוא לזה חופש, אלא שיגעון. מה שהיכה כברק בשיר קצר נהפך בשיר ארוך לטרחנות בלתי נסבלת".

 

את הדברים הללו אי אפשר לומר על השיר "לא יכולתי לעשות כלום", שהולחן על ידי אילן וירצברג לאלבום שלו ושל שמעון גלבץ "בציר טוב", שהוקדש לשיריה של וולך, ושזכה לפני שנים אחדות לביצוע מרגש של נינט טייב. התמונה המצטיירת בשיר נוגעת ללב: הדוברת פונה אל מישהו, גבר, שנהפך בעיניה באחת לתינוק מגודל. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות, איך ליהנות, איך לחיות עם מה שניתן לך, עם מה שיכול היה להיות, עם מה שהיה לכאורה אפשרי, אבל כנראה לא בשבילך?

 

 

"לא יכולתי לעשות כלום" בביצוע מלחין השיר, אילן וירצברג

 

הגרסה של נינט טייב

 

"לא יכולתי לעשות כלום" הוא דיבור של וולך על חייה, שאז היא עדיין לא ידעה שהם יסתיימו בלי סיבה, בלי טעם, מוקדם מדי, רק מכיוון שלא הייתה מסוגלת להביט במציאות וגם לראות אותה. הוא מספר על ההחמצה הגדולה של הכישרון ושל היכולת ליצור יופי, וגם על החמצת ההזדמנות לחיות ולהמשיך לאהוב. "זה" שהיה לה בידיים הוא כל מה שלא ידעה אלא לבזבז: החברויות הקרובות שנטשה, האנשים שנקשרו אליה והיא לא הייתה מסוגלת להשאירם איתה, התינוקות שהפילה, האהבה שנקטעה עם מותה בטרם עת. הדוברת אומרת לאיש שהוא ביזבז את מה שהיה לו סיכוי, ועכשיו יצטרך להתחיל הכול מהתחלה. לה עצמה, כמו לכולנו, לא היה סיבוב חיים שני, לא הייתה עוד אפשרות תיקון. כשכתבה את השיר, אפילו לא ידעה מה היא בעצם אומרת לעצמה.

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עופרה עופר אורן
|
|
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים