עם שיתוק מוחין קל וכיסא גלגלים -
יהודה ברק לא מפסיק לעזור לזולת

דרי הרחוב מתאהבים בו, אנשי הרווחה מעריצים אותו: סיפורו יוצא הדופן של עובד סוציאלי מבת ים, שזקוק בעצמו לסיוע ומקדיש את חייו לתמיכה באוכלוסיות חלשות

בן עופר

|

17.11.15 | 11:09

יהודה ברק. "כל עוד אני קם בבוקר, אני רוצה לעבוד. אם אני זקוק לעזרה כדי להגיע למקומות מסוימים, אין לי שום בעיה לבקש" (צילום: ירדן מרקוס)
יהודה ברק. "כל עוד אני קם בבוקר, אני רוצה לעבוד. אם אני זקוק לעזרה כדי להגיע למקומות מסוימים, אין לי שום בעיה לבקש" (צילום: ירדן מרקוס)

בוקר יום ראשון בבת ים. על לוח המודעות שברחוב החשמונאים פינת החרושת תלויים שלטים הנושאים עימם בשורות מרגשות: "מרכז ספורט לציבור הדתי", "ספר תורה למכירה ב-80 אלף שקל", "ערב עם רב למבוגרים בלבד", "שיעור התחזקות והתעוררות בעבודת השם". אבל עם כל הכבוד לחומרים שבהם עוסקים השלטים

הללו, עבודת קודש מרשימה לא פחות מבצע במורד אותו רחוב איש צנוע אחד בשם יהודה ברק, שכבר יותר מ-30 שנה עובד במסגרות טיפוליות. ברק הוא עובד סוציאלי בהכשרתו ובעל תואר שני בתחום, ובתפקידו הנוכחי באגף לשירותים חברתיים של עיריית בת ים הוא מטפל בדרי רחוב, זוכה להערכה מצד מטופלים, קוטף שבחים מחבריו לצוות ומאנשי משרד הרווחה - וכל זה כשהוא עצמו נכה הנעזר בכיסא גלגלים וסובל מלקות שמיעה.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

דוד אגייב, מנכ"ל העמותה למען דרי רחוב בישראל ומנהל ההוסטל השיקומי "דרך אחרת" בבת ים, מספר: "דרי הרחוב מתאהבים בו מיד. הוא נותן להם תחושה שהכול אפשרי ומעניק להם סיוע פורמלי כגון עזרה בהשגת קצבאות ועבודה מול הרשויות - לצד סיוע לא פורמלי כמו יחס חם במיוחד ועזרה בהשגת דברים שהם זקוקים להם, בין אם זה משקפיים, לימודי עברית או רפואת שיניים".

 

ב"דרך אחרת" מתגוררים כיום כ-30 איש, כולם גברים, והוא מחולק לשלושה אזורי מגורים בהתאם למצב השיקומי של הדיירים. ברק מדבר בלהט שאי אפשר שלא להיסחף אחריו, ומשחזר באוזני מטופליו את סיפור חייו יוצא הדופן.

 

"נולדתי בארגנטינה ב-1955 עם שיתוק מוחין קל", הוא מספר. "אבא שלי רופא, אמא רואת חשבון, ושני האחים הבוגרים שלי הם רופאים כיום. מכיוון שאבא שלי היה ציוני ורצה להשתקע בישראל, ב-1963 עלינו לארץ והגענו לקיבוץ רביבים. אחרי חצי שנה עברנו ללוד, כי בקיבוץ לא הייתה מסגרת לימודית שהייתה יכולה לקלוט אותי. קבעו שאני לא מתאים למסגרת לימודית רגילה, והופניתי למסגרת מיוחדת".

 

אבל הוא לא נשאר במסגרת המיוחדת לאורך זמן, ובדיעבד הוא יכול רק לשמוח על כך. זה קרה בזכות יד הגורל. במהלך לימודיו במסגרת המיוחדת פרצה שביתה של נהגי ההסעות לבית הספר שלו, ובאחד הימים החופשיים הוא התלווה לאחיו ולחבריו שלמדו בבית ספר סמוך, והצטרף אליהם למשחק בחצר. כשהמנהל ראה את הילדים משחקים בחוץ, הוא הורה להם לשוב לכיתות. ברק הסביר לו שהוא לא לומד בבית הספר הזה, ורק התלווה לאחיו בעקבות השביתה. המנהל זימן את הוריו, ואלה הסכימו שהוא ייכנס לכיתה רגילה בבית הספר לתקופת השביתה. כך החל ברק ללמוד בבית ספר רגיל. 

 

גם אחרי שהשביתה הסתיימה הוא המשיך ללמוד בבתי ספר רגילים עד שסיים את התיכון, ומשם המשיך לשירות צבאי מלא במפקדת קצין רפואה ראשי בתל השומר. במסגרת שירות המילואים עבר קורס קצינים, ומאז הוא משרת כקב"ן. בחייו האזרחיים השלים תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, התחתן, הביא לעולם שלושה ילדים, התגרש, וכיום "יש לי פרק ב' עם אישה מדהימה".

 

לעיריית בת ים הצטרף ב-1983. תחילה עבד עם בני נוער, ובהמשך החל לטפל בדרי רחוב. לפני 12 שנה עבר תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נפגע חוט השדרה שלו באופן שחייב ניתוח, ובשש השנים האחרונות הוא מרותק לכיסא גלגלים. על אף שהוצע לו לפרוש לפנסיה מוקדמת, הוא מתעקש להמשיך לעבוד. "כל עוד אני קם בבוקר, אני רוצה לעבוד", הוא אומר. "אם אני זקוק לעזרה כדי להגיע למקומות מסוימים, אין לי שום בעיה לבקש".

 

כנס פתיחה של חודש מודעות לדרי רחוב שנערך לפני שנתיים בתל אביב

 

ההתמכרות לרחוב

 

בבת ים יצוין בין התאריכים 26-22 בנובמבר "שבוע הנגישות", שיכלול מגוון אירועים שנועדו לעורר את מודעות הציבור לצורך לשלב בחברה אוכלוסיות שונות, ובהן דרי הרחוב. ברק מתאר את בעייתם של דרי הרחוב כנושא כאוב המצריך חמלה, הבנה ועבודה בגובה העיניים עם המטופל.

 

איך אדם מגיע למצב שהוא גר ברחוב?

"יש כל מיני תיאוריות סביב השאלה הזו. הנפוצה ביותר אומרת שאדם שגר ברחוב הוא קורבן לטראומה שממנה קשה לו להחלים. לאט-לאט יש ירידה בכוחות שלו להתמודד עם הסביבה. אתן תסריט לדוגמה. אדם מגיע לארץ כשהוא לא יודע עברית. יש לו קשיי קליטה, והוא מתחיל לשתות אלכוהול. פתאום הוא מפסיק לעבוד, שוקע בדיכאון, מתמכר לשתייה או לסמים. חיי המשפחה מושפעים מזה, ומתחילים קשיים. מוצא נגדו צו הרחקה על ידי משפחתו. הצו הוא חיזוק מבחינתו שהוא לא שווה כלום, וחוסר התפקוד שלו מחמיר. הוא מגיע לרחוב, ותוך שבוע מתמכר אליו. ברחוב אין גבולות, אין זמן, אין חוקים. הוא מתאהב בחוסר הגבולות. זו התמכרות ללא גבולות".

 

וכיצד אתם גומלים את האנשים האלה מההתמכרות לרחוב?

"אנחנו עובדים במספר מישורים. ראשית, איתור דרי הרחוב. לאחר מכן, שיקום. מי שמשתמש בסמים או באלכוהול, דבר ראשון אנחנו דואגים לו לגמילה. אחר כך דואגים להם לדברים כמו קצבאות קיום, סיוע בשכר דירה, טיפול פסיכולוגי, הוסטל וכל מה שנדרש כדי לתת לאדם יכולת לקום ולהתיישר לקראת חזרה לקהילה. מה שחשוב זה לעורר אצלם רצון, מוטיבציה ותקווה. אני לוקח את מי שמגיע אליי ואומר לו: 'אני איתך. אני לא שופט אותך. אני אלווה אותך יד ביד, ונעבור את זה ביחד'. אני מעודד אותם שהם יכולים לצאת מזה. וגם אם האדם ייפול חזרה, אני לא נותן לו להישבר אלא אומר לו: 'נלך עוד פעם בדרך הזו'".

 

איך נערכים לחורף בהקשר הזה?

"מגבירים את סיורי האיתור. כל דר רחוב שאומר: 'רוצה אני' - לוקחים אותו מיד למסגרת של שיקום. בנוסף, מתקיימים בחורף מבצעים של חלוקת שמיכות. יש לזכור שגם בקיץ יש סכנות, ואז מתקיימים בתדירות תכופה יותר מבצעים של חלוקת מים".

 

עבודה סוציאלית כאמנות

 

כעובד סוציאלי רב ניסיון יש לו ביקורת חמורה על מצב התחום בארץ. "עובדים סוציאליים בישראל הם לא נורמלים", הוא אומר. "הם עובדים קשה בצורה לא נורמלית, בשעות לא נורמליות, עם אנשים שפעמים רבות יש לנו תחושה שאנחנו הגוף האחרון לפני ההרס המוחלט שלהם, ואלמלא אנחנו, לא יהיה מי שיעזור להם. לפעמים הם מגיעים ללא כוחות פיזיים ונפשיים. הקשר איתנו מאוד חשוב.

 

"העובדים הסוציאליים עושים עבודה חשובה, ובסופה הם חוזרים הביתה ומגלים שהמשכורת לא מספיקה אפילו לשלם חשבונות. אבל העבודה הזו היא אמנות: האישיות של העובד הסוציאלי היא הכלי שלו, שבעזרתו הוא שואף להרים את המטופל מנקודה א' ולהביא אותו לנקודה ב'. זה בית ספר גדול לחיים. אדם מבלה שליש מחייו במקום העבודה, כך שהוא לא יכול להיות מנותק ממנו".

 

גם בנושא שילובם של נכים בחברה הישראלית יש לו הרבה מה לומר. "שילוב נכה בקהילה תלוי בשני דברים: האם החברה משלבת, והאם הנכה משתלב בחברה. על פניו, זה מובן מאליו, אבל אני חושב שאם לא הייתה לי הראייה הזו, לא הייתי מסוגל להשתלב בעבודה ובחברה, ולא משנה כמה העירייה הייתה הולכת לקראתי. אלה שני דברים הקשורים זה בזה. לא מספיק, למשל, שלנכה יש השכלה. השאלה היא אם החברה משלבת אותו.

 

"יש עוד הרבה מה לשפר. מוכרחים לעזור לנכה ליישר קו. דמיין שברצונך לתפוס עמוד באוטובוס, וחסרים לך בגובה 20 ס"מ. אם החברה לא תוריד את העמוד ב-20 ס"מ ותאפשר בכך לנכה לתפוס אותו, הוא לא ישתלב אלא יישאר בשולי החברה. יש לשפר נגישות פיזית באמצעות מעליות, רמפות, שירותי נכים כמו שצריך, כאלה שניתן להיכנס אליהם עם הכיסא וגם להסתובב עימו. צריך גם לשפר את הרגישות החברתית ולאפשר הקלות כדי לשלב את הנכים במסגרות חינוך רגילות". 

 

מה היית רוצה שהקוראים יקבלו מהראיון הזה?

"המסר שלי הוא שלחברה שלנו צריכה להיות חמלה. היא צריכה לפתוח את הלב שלה כלפי האנשים שמר גורלם, ושהגיעו לאן שהגיעו. היא צריכה לפתוח את הלב כלפי אנשים שנמצאים בשולי החברה - דרי רחוב, נרקומנים ואחרים. אנחנו יכולים לשפר את איכות החיים של כולם. ברגע שאתה משפר את איכות החיים של אדם אחד, אתה אוטומטית משפר את הסביבה שלו, וכמו קוביית דומינו אתה עוזר לכולם".

 

ברק עם דרי רחוב. "אני אומר להם שהם יכולים לצאת מזה" (צילום: ירדן מרקוס)
    ברק עם דרי רחוב. "אני אומר להם שהם יכולים לצאת מזה"(צילום: ירדן מרקוס)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד