צילום: שי יחזקאל

השפית מירי הבר לא נותנת לטרגדיה האישית לעצור אותה

כאשר בעלה של מירי חלה בסרטן, היא הייתה נחושה להציל את חייו באמצעות תזונה בריאה. היום, אחרי שנפטר, היא ממשיכה את הדרך הזאת עם סדנאות לבישול בריא

מירי הבר. "למרות שהתאלמנתי בגיל 33, אני מרגישה בת מזל" (צילום: יונתן בלום)
מירי הבר. "למרות שהתאלמנתי בגיל 33, אני מרגישה בת מזל" (צילום: יונתן בלום)

 

שום דבר במראה של מירי הבר לא מסגיר את העובדה שהיא בוגרת טרייה של בית הספר לטרגדיות של החיים. בגיל 35 היא אוחזת בלוק מטופח ודקיק של דוגמנית־על, ואת הפנים שלה מקשט חיוך רחב וקורן, כזה המעיד על כך שהיא נמצאת במקום מדויק ואופטימי. הרושם הראשוני שהבר יוצרת הוא של אישה שהדברים באים לה בקלי קלות, שהדשא שלה ירוק יותר משל רובנו, ומבחינות מסוימות, זה נכון. היא אמא לשני בנים מקסימים (9, 7), יש לה משפחה תומכת מאוד, והיא עוסקת במה שהיא הכי אוהבת לעשות, גסטרונומיה, וליתר דיוק BonMiri - העסק שלה, הממוקם במשק חקלאי שבבעלותה במושב רשפון ובו היא מגדלת ירקות ופירות אורגניים ומנחה סדנאות לבישול בריא. אבל מאחורי כל הטוב הזה מסתתר עצב גדול.
לפני ארבע שנים חלה בעלה ואבי ילדיה, שרון הבר, בסרטן ריאות, ולפני שנתיים, בגיל 37, הוא נפטר. "מצאתי את עצמי אלמנה עם שני ילדים קטנים. אם לא היו לי ילדים, הייתי נכנסת מתחת לשמיכה ולא יוצאת, או בורחת רחוק", היא אומרת, "אבל הבנתי שאין לזה מקום. היה לי חשוב להיות חיונית ולא לשקוע בקושי, בכאב ובאובדן. רציתי שהילדים שלי יידעו שהכל יהיה בסדר, אז החלטתי לצמוח מהמשבר. בחרתי בשמחה".


הבר בנויה, כנראה, מחומרים חזקים במיוחד. שלושה שבועות לאחר שקמה מהשבעה היא כבר הייתה שקועה בהקמת העסק שלה ברשפון. המהירות שבה עברה למעשים והנחישות שלה לשמור על אופטימיות וחוסן מעוררות התפעלות אבל גם תהייה, והיא הראשונה להכיר בכך. "לא בטוח שפסיכולוגים יגידו שהדרך שלי להתמודד נכונה, אבל לא יכולתי להתנהל אחרת. אני לא מסוגלת להרגיש קורבן. 'אכלו לי שתו לי' זה לא אני. אני לא דרמטית ולא שואלת למה זה קרה דווקא לי. עברתי דבר קשה, אני חיה עם כאב גדול, אבל שום דבר לא נעשה לי בכוונה רעה, וככה אני מגדלת את הילדים שלי".


האוכל הוא שחקן מרכזי בחייה של הבר, והגלגולים השונים של המטבח שלה מבטאים אולי יותר מכל את השינויים שעברה, הן המשמחים והן הכואבים. לכן גם לא מפתיע שהאוכל הוא העוגן שדרכו ייצבה את עצמה לאחר האובדן שחוותה. היא נולדה וגדלה בהרצליה פיתוח. התשוקה שלה לאוכל החלה לפני הגיוס לצבא, אז נסעה עם חברה לפריז במטרה ללמוד צרפתית, ומצאה את עצמה מתעסקת בעיקר בבישול מנות גורמה. אחרי השירות למדה שנה בבית הספר "בישולים", ומשם המשיכה ללימודי מסעדנות ב"אוקספורד ברוקס" באנגליה. "חזרתי אחרי שנה כי הכרתי בחור ישראלי והייתי בטוחה שזו אהבה גדולה", היא מספרת. "זה נגמר אחרי כמה חודשים, ואולי כ'עונש' על זה שחזרתי בגללו, התחלתי ללמוד ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. סיימתי את התואר, אבל אין לי מושג מה למדתי שם, כי לא הייתי מחוברת לעצמי".

 

שידוך של החמות

בזמן הלימודים היא הכירה את שרון. "אמא שלו פגשה אותי בחנות בגדים והחליטה לשדך בינינו. היא אמרה לי: 'תקשיבי, הבן שלי נורא חתיך, אני רוצה להכיר לך אותו'. באותה תקופה הייתי עם בן זוג וזה לא התאים. בפעם השנייה שנפגשנו באותה חנות, כבר הייתי פנויה והחלטתי לפגוש את שרון. זה אולי סיפור לא כל כך סקסי של פגישה ראשונה, אבל יש לזה יתרונות - החמות לא יכולה לבוא בטענות, היא הרי זו שעשתה את השידוך. זו הייתה האינטואיציה שלה".

אינטואיציה לא רעה בכלל.
"נכון. מהרגע הראשון הוא מאוד מצא חן בעיניי, אבל הייתי אחרי פרידה ולא סגורה על עצמי. אמרתי לו: 'בוא ניקח את הדברים לאט', והוא הסכים. אבל כרגיל בחיים שלי אני עושה תוכניות ומישהו צוחק עלי מלמעלה. אחרי כמה דייטים נסענו לחרמון. שרון קפץ ונחת על סלע ושבר את הגב. מ'לקחת את הדברים לאט' הפכתי להיות אחות רחמנייה צמודה בבית של ההורים שלו במשך ארבעה חודשים שבהם היה מרותק למיטה. באישיות שלי אני האדם הכי לא טיפולי בעולם, אבל שרון היה סופר חיובי וזורם ולא קורבני, אז היה קל לטפל בו, וזה איפשר לנו להיכנס במקביל לתוך קשר".


לאחר ששרון החלים החליטו השניים להתחתן. "הוא נראה לי הבחירה הכי טובה, והרעיון של חתונה נראה לי הרעיון הכי טוב. אני בן אדם שזורם עם החיים ולא מנסה לסבך אותם. ושוב, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בעודי נואמת לשרון שיש עוד זמן עד שנביא ילדים, נכנסתי להיריון".


אחרי החתונה הם עברו לגור באבן יהודה. הבר לא התגעגעה לתל אביב שבה התגוררה עד אז, אבל לחברות העירוניות שלה, שמבחינתן אבן יהודה הייתה ישוב ספר, היא דווקא התגעגעה מאוד. כדי לגרום להן להגיע אליה היא בחרה, איך לא, באוכל. "קלטתי שהדרך היחידה היא לבשל להן, אז דאגתי להכין פעם בשבוע ארוחת גורמה של עשר מנות עם תפריטים כתובים - והן באו".


אחרי שנה של ארוחות פלוס תינוק ראשון לקחה הבר את העיסוק באוכל צעד אחד קדימה. "היה לי מטבח עם אי גדול שאפשר לשבת סביבו, וחשבתי לעצמי: 'למה שלא אעשה סדנאות בישול?'. ידעתי שיש לי כישרון ליחסי אנוש ושאני יכולה לארח ולנהל מפגש חווייתי של אוכל ויין. השמועה על הסדנאות שלי עברה מפה לאוזן, ובתוך זמן קצר הן התמלאו".

 

לחגוג את החיים

הבר המשיכה להעביר סדנאות בביתה במשך חמש שנים, שבמהלכן ילדה בן נוסף, ואז הטרגדיה דפקה על דלתה ונכנסה בלי לבקש רשות. "זה התחיל מזה ששרון סבל מכאבים בגב", היא מספרת, "ואז הוא התחיל לצלוע, והרופאים נתנו כל מיני אבחנות: אחד אמר שזה פסיכוסומטי, אחר הציע ניתוח ברגל -- מה לא. רק אחרי שנה של כאבים וריצות בין פרופסורים ומנהלי מחלקות, אורתופד אחד שלח אותו לעשות מיפוי עצמות. אבחנו אצלו סרטן ריאות בשלב 4 ששלח גרורות לעצמות.
"זה היה בשבילי הלם מוחלט. לרגע לא עלה על דעתי שזה סרטן. הבן אדם היה יפה, חזק, ספורטאי. אמרו לנו שהמחלה חשוכת מרפא, אבל צריך לדאוג למשך החיים ולאיכותם. שרון היה מאוד רציונלי, נכנס לגוגל ובדק סטטיסטיקות שהיו מאוד לא לטובתנו, אבל אני באמת האמנתי שננצח את זה לאורך כל השנתיים של המחלה. מזל שאני אופטימית, זה גרם לי להיות בתפקוד ולתת לו המון כוח".


השנתיים הבאות בחייה כללו אינספור ביקורים בבתי חולים, ובמהלכם עבר שרון כימותרפיה, הקרנות וטיפולים ניסיוניים. בו זמנית הם השתדלו לשמור על אורח חיים רגיל ככל האפשר. "לא נתנו למחלה הרבה מקום בחיים. אמנם הפסקתי את הסדנאות, אבל שרון המשיך לעבוד בעסק המשפחתי ותכננו לבנות על המשק שקנינו ברשפון. היה לנו ברור שנגור בו ונגדל בו את הילדים שלנו. אני אדם הגיוני, היה לי ברור ששרון לא יחיה עד 120, אבל לא חשבתי שהוא לא יגיע ל־40".


הבר החליטה לא לחשוף בפני ילדיה, שהיו אז בני 5 ו־3, את מחלתו של אביהם. "במשך שנתיים הם לא ראו קושי, כאב, מחלה. שידרנו נורמליות. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות. בכלל, המחלה של שרון לא הייתה סוד, אבל היה לי מאוד קשה לדבר על זה, כי היינו שמחים. רצינו לחגוג את החיים ולא היה מקום לרחם עלינו. השנים האלה דרשו ממני המון לוגיסטיקה. אני סובלת מהפרעת קשב, ועד אז תמיד חשבתי שאני מבולגנת ולא אחראית. המחלה גרמה לי להבין המון דברים מאוד טובים על עצמי. אני סופר תפקודית וסופר חזקה ומצליחה לג'נגל הכל עם חיוך".

 

"החלטתי לצמוח מהמשבר. בחרתי בשמחה" (צילום: יונתן בלום)
    "החלטתי לצמוח מהמשבר. בחרתי בשמחה"(צילום: יונתן בלום)

     

    לשתול, לגדל, לאכול

    בעקבות מחלתו של בעלה קיבל העיסוק של הבר בבישול תפנית מפתיעה. "הבנתי שאין לי שליטה על כלום, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להיות האישה הכי מדהימה ותומכת -- ולבשל. לבשל אוכל בריא, מזין, מנחם, עם המון חיים וצבעים, כדי שיתחשק לשרון לאכול אותו, כי בזמן הטיפולים אין תיאבון.


    "ואז בא לי הרעיון. אמרתי לשרון: 'יש לנו את המשק החקלאי ברשפון, בוא נתחיל לגדל בו ירקות ביחד'. היה לי חשוב שנתעסק בלתת חיים -- לשתול, לגדל ולאכול את מה שגידלנו. אנחנו אנשים לא רוחניים במהות שלנו, אבל כאן היה משהו רוחני -- לראות תהליך של שתילה, צמיחה, התחדשות. זה הפך להיות התחביב שלנו, כל הזמן התעסקנו עם הזרעים והצמחים והעונות".


    באותו הזמן שינו בני הזוג את התזונה שלהם לחלוטין. "הפסקנו לאכול בשר, שתינו כל בוקר מיץ עשב חיטה ושייק ירקות, אכלנו ירקות אורגניים שגידלנו, גידלנו תרנגולות כדי שיהיו לנו ביצי חופש. נכנסנו לזה עד הסוף. הלכתי גם לאינספור פגישות עם תזונאיות ונטורופתיות. רציתי לחזק לו את מערכת החיסון. האמנתי שבעזרת רפואה אלטרנטיבית ותזונה בריאה נוכל לתת לו איכות חיים, ואולי גם להאריך אותם".

    גם שרון האמין בזה?
    "כן. כשאין מה להפסיד ורוצים להחזיק בחיים בכוח, מוכנים לנסות הכל. קראנו המון על אנשים שריפאו את עצמם באמצעות תזונה. רצינו להאמין שגם אצלנו זה יכול לעבוד. גם כיום אני חושבת שלתזונה נכונה יש המון חשיבות, ואם אוכלים נכון עוד לפני הסטירה, יש לזה המון משמעות".

    אם יש גן עדן

    בשלב מסוים מצבו של שרון הורע. ההידרדרות הייתה מהירה. הוא חובר למכשיר הנשמה, וארבעה ימים אחר כך נפטר. "למרות שהתאלמנתי בגיל 33", אומרת הבר, "אני מרגישה בת מזל על כל כך הרבה דברים -- לפני הכל על הילדים, וגם על ההורים של שרון שהם עוד זוג הורים שקיבלתי במתנה. אבא של שרון, בנצי, נתן לי המון כוח. מיד אחרי שקמנו מהשבעה, הוא התקשר אלי ואמר: 'את לא יושבת בבית. מה את רוצה? מסעדה? מקום של סדנאות? דליקטסים? התשובה שלי הייתה: 'אני רוצה לשפץ את הרפת ברשפון ולהפוך אותה למקום של סדנאות בישול, ואת המגרש כולו להפוך לשטח חקלאי".


    הבר נכנסה מיד לתפעול המיזם החדש שלה. "לא התעסקתי עם האבל, אלא עם המקום שלי: תוכנית עסקית, תפריטים, מתכונים. שלושה שבועות אחרי ששרון נפטר כבר התחלתי לשפץ. בהתחלה חשבתי שאלמד אנשים חולים להכין אוכל בריא, אבל לא הייתי מסוגלת לזה נפשית. אז קיבלתי החלטה שאני אתעסק רק עם דברים שמחים: סדנאות לימי הולדת, למסיבות רווקות, לפנויים־פנויות, עם בלונים ופרחים. החלטתי שאבנה לעצמי גן עדן ירוק עם פרפרים, ציפורים, ירקות ופירות".

    וזה בדיוק מה שהיא עשתה. בשטח שלה ברשפון שתול כל טוב הארץ. לצד הערוגות היא בנתה ביתן עץ כפרי ומקסים הערוך לקבל את פניהם של כ־12 סועדים ובו מתקיימות הסדנאות. על הקירות תלויים סירים ומחבתות, והאווירה צבעונית, שמחה ומזמינה. המשתתפים בסדנאות לא מבשלים בעצמם אלא מתבוננים בתהליך ההכנה. "הם יושבים ושותים יין, ואני מכינה מנה אחרי מנה. אני מגישה, הם אוכלים, ואני עוברת למנה הבאה. אני מאוד מפנקת. בסדנה יש 12 מנות ולפעמים יותר. אנשים יוצאים מפוצצים".
    הכיוון הקולינרי של הבר ברור מאוד: "אוכל בריא, מזין, צבעוני ופשוט. לא מתייפייף ולא מתחנחן, אני לא מצלחתת. הכל מאוד אסתטי אבל לא פלצני. אני מקפידה על הטיב אבל לא מתקשקשת. העיקר זה טעם מדויק ולא כבד, האוכל חייב להיות קל וזורם. אין לסדנאות נושאים כמו 'מטבח ים תיכוני עם אסייתי'. הכל מתכתב עם הכל".

     

    למי הסדנאות מיועדות?
    "לאנשים שמעוניינים להכין לעצמם אוכל בריא שההכנה שלו לא מצריכה התעסקות אינסופית. הם מקבלים המון כלים, רעיונות והשראה להפוך את החיים לבריאים, אבל בקלות. החיים האלה כל כך קצרים, ובסופו של דבר אין לנו שליטה על כלום -- לא על המים שאנחנו שותים, לא על הקרינה שאנחנו סופגים ולא על זיהום האוויר שאנחנו נושמים. הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו זה האוכל שאנחנו צורכים. השליחות שלי היא לעשות לאנשים שמח וטוב ולגרום להם לרצות לעשות לעצמם טוב".

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד