את אראלה הסיפור הזה מצחיק. כבר 13 שנה היא מבשרת למנויים על זכיות בפיס, ארבע שנים מתוכן היא עושה את זה ברדיו תל אביב, מאז עלה הקמפיין שהיא מובילה. עכשיו, כשאני מצטרפת אליה לשידור, היא מסבירה שכל הקונספציה שלי לגבי זכייה הייתה שגויה: גם אנשים שלא עונים לטלפון כי הם מסננים שיחות ממספר חסום, בדיוק מטפסים על הקילימנג'רו או בשיחה רומנטית דחופה, מקבלים על כך הודעה בדואר רשום, והכסף נכנס לחשבון תוך חמישה ימי עסקים.
תגידו אתם, זה לא נחמד לגלות שהעברה בנקאית נתנה לכם דחיפה קטנה קדימה? ובכן, לא. מסתבר שאנשים היום לא מסתפקים רק בכסף. הם רוצים את אראלה. זו מנת הסם שלהם, הריגוש הזה: ברגע אחד הם הכניסו בעגמומיות כלים למדיח וברגע השני המשיכו להכניס כלים למדיח - אבל עם חיוך. והם לא מוכנים שאף אחד ייקח להם את חמש הדקות הטלפוניות האלה, שמרגישות כמו קפיצת בנג'י קטנה של הלב. הם רוצים פרפרים בבטן.
"היה איש שזכה במיליון וחצי", נזכרת אראלה, "לא תפסתי אותו במשך כמה ימים, והכסף הועבר אליו לחשבון. ביום ראשון בבוקר קיבלנו טלפון זועם מהמוקד, הזוכה כועס. הוא רוצה לדבר עם המנכ"ל. התקשרתי אליו, 'מה קרה אדוני?'"
ומה הוא רצה?
"הוא אמר: 'שנים אני מחכה לזכות, ועד שזכיתי, לא התקשרת אליי?' התחלתי לצחוק, 'מה אכפת לך, יש לך מיליון וחצי', אבל הוא היה רציני. הוא ראה את זה כחלק מהזכייה. אמרתי לו שבפעם הבאה שבה יחליף כתובת וטלפון שלא ישכח לעדכן אותנו, ואני אשמח להתקשר".
להיות אראלה
אראלה איידינגר (60) בשבילכם. לא הראלה, לא אריאלה, גם לא אוריאלה. אנשים טועים כל הזמן. בדרך כלל היא לא טורחת לתקן. גדלה בשכונת הבוכרים בירושלים, מתגוררת בתל אביב, נשואה, אם לשתי בנות, סבתא לבת שלוש.
והנה אני יושבת לצידה ברדיו תל אביב, מנסה להיכנס לדמותה. זו שעת בוקר, והיא כבר עם שמות הזוכים מולה. אני חותמת על מסמכי סודיות שבהם אני מתחייבת לא לחשוף לעולם את שמותיהם של הזוכים ללא אישורם. היום נודיע לשישה מנויים על זכייתם ב־250 אלף שקל, ולשני מנויים על זכייתם במכונית. הבקשה שלי לדבר בעצמי עם הזוכים נענית בשלילה. לא, אפילו לא שיחה אחת. רק לאראלה מותר.
השיחות מוקלטות, אבל מה ששומעים ברדיו הוא תקציר ערוך של השיחה, לאחר שהמנוי אישר אותה בכתב. תכף אבין איך זה מרגיש, לגרום למישהו להחסיר פעימה או לבכות רק מלשמוע אותך אומרת את שמו. הרעיון כשלעצמו מוצא חן בעיניי. חבל שאי אפשר להפעיל את השיטה הזאת גם על אקסים מיתולוגיים.
אראלה: "משה?"
"מדבר".
"שלום, זאת אראלה ממפעל הפיס".
"אני כל כך שמח לשמוע את קולך! חשבתי שאליי כבר לא תתקשרו!"
"למה אתה מעליב? יש לך מינוי כבר כמעט שנה, והנה בשורות טובות, זכית במכונית".
"וואו. אני מאוד מאוד מתרגש. זה אמיתי?"
"מה, אנחנו עושים צחוק?"
"וואו. אני לא מאמין. הלב שלי מתחיל לדפוק".
"אתה רוצה לשתות כוס מים?"
"שתיתי כבר. לפני שבועיים נולדה לי בת ורצינו להחליף אוטו. אני לא מאמין שזה קורה לי".
אנשים מגיבים לקול של אראלה בדיוק כפי שמצופה מהם: בלי שמץ של איפוק. היא רק אומרת את שמה, ומהצד השני של הקו נשמעים התרגשות, צעקות של שמחה ובכי - לא תמיד בסדר הזה. ממש כמו ניסוי הכלב של פבלוב: צליל שנשמע באוזנך גורם לך לרייר, רק מפני שאתה יודע שתכף תגיע חתיכת בשר עסיסית. מה גודלה? זה כבר לא משנה. "דווקא אצל אלה שזוכים ב־50 אלף יש צרחות, בכי, ו'כפרה עלייך' או 'יעקב, זכינו ב־50 אלף'", מחקה אראלה קול צווחני, "הם מיד מאמינים, כי זה קטן, 'אני במילא לא פרצוף של מיליון וחצי. אלה שזוכים במיליון וחצי מגיבים לאט - אולי מישהו עובד עליי'".
להיות אראלה, בשפה של תסריטאים, משמעו להיות אירוע מחולל בחייו העומדים להשתנות של הגיבור. "תשמעי קטע", צוחקת אראלה, "צלצלתי בשבוע שעבר לבשר למישהי על זכייה. ברגע שהזדהיתי, עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה, היא התחילה לבכות, לצעוק, להתרגש. אמרתי לה, 'רגע, את מוכנה לשמוע בכמה כסף זכית?' זה לא עניין אותה. היא התעקשה להגיע לחבק אותי, ותוך חצי שעה התייצבה במשרד שלי, עשתה איתי סלפי, ושוב בכתה והתרגשה. הסברתי פעם לאחד הזוכים: 'הסדר הוא שאני קודם אומרת לך בכמה זכית, ואז אתה מתעלף, לא קודם'. וכן, גם גברים בוכים".
זוכה בת 89
מה זה אומר, להיות האישה הכי משמחת בארץ? האם את קמה בבוקר ויוצאת בצעדי ריקוד אל המשרד, רק מעצם הידיעה ששיחת טלפון ממך היא הדבר שכ־450 אלף מנויי מפעל הפיס (שמחזיקים בכ־630 אלף כרטיסים) מחכים לה? האם אפשר להתרגש בכל פעם מחדש, כשמישהו מספר לך שהטלפון שלך הציל את חייו?
"הזכייה לא משנה חיים", היא מבהירה, "אבל זה כן עושה משהו לחיים של בנאדם כשפתאום מישהו אומר, 'התפללת, וזה הגיע'". שמעתי סיפור אצלנו במסדרון על זוג מהדרום שזכה פעמיים בלוטו, שגם שייך אלינו, ובעשרות מיליונים. הם אמרו שהם לא יספרו לילדים כי הם רוצים שהם יסיימו ללמוד, ואם הם ידעו שיש הרבה כסף, זה יקלקל אותם".
ניסיתי לחשוב האם הייתי יכולה להיות אראלה. אהבת אדם: יש. סבלנות: תשאלו את הילדים שלי, הם בוחנים אותה מדי יום. אבל זה לא מספיק. צריך גם קול סמכותי. הקול שלי אמנם עמוק, רשמי, אבל יש בו גם גוון פתייני, ותמיד מתפלק טון משועשע וילדותי, שיהפוך כל עניין רציני לפארסה. אין סיכוי שמישהו יאמין לי בשיט. אראלה הרבה יותר אמינה ממני.
"כן, אני קצת מורתית וקצת רשמית, אז מיד מאמינים", היא צוחקת, "מבינים ששיחה איתי זה לא צחוקים. השבוע הייתי בחנות בגדים, והמוכרת שאלה אותי אם אני מורה. הבת שלי אמרה לה, 'הייתי אומרת לך מי היא, אבל היא לא מסכימה'".
למה לא?
"כי ההתרגשות הזאת, כשמגלים מי אני, מביכה. גם כשאני מזמינה קפה מ'ארקפה' אני אומרת שקוראים לי יונה".
אראלה שייכת לזן האנשים הנדיר שבאמת מתעניין בחייהם של זרים שאיתם לא תדבר שוב לעולם. היא מחזיקה כל שיחת טלפון לפחות חמש דקות יותר ממה שצריך, רק כי היא באמת רוצה להקשיב.
בואו נמשיך. בשיחה השנייה עונה לנו אב צעיר שמחזיק את בנו החולה בידיים. אשתו בעבודה. הוא זכה במכונית, ולא מאמין שהשיחה הזאת מתרחשת. "אני חייב להתקשר לאשתי, היא בטח תתעלף", הוא אומר, על אף שנשמע שדווקא הוא זה שעומד להתעלף.
אראלה מחזקת אותו על כך שנשאר בבית עם הילד החולה, והוא די בהלם מכך שהיא מתעניינת בגישתו השוויונית.
בשיחה השלישית אראלה מבשרת לגבר בשנות ה־30 לחייו על זכייה ב־250 אלף שקל, והוא צורח בהתלהבות שקצת קורעת את עור התוף. כולנו באולפן מתלהבים איתו, כי לשמוע מישהו זר מאושר כל כך, אוטומטית גורם לשרירי הפנים להימתח למצב של חיוך.
אחר כך הוא שם את אראלה על הספיקר, כדי שכל חבריו בעבודה ישמעו עם מי הוא מדבר. אראלה מבקשת לדבר רק איתו, לדקה של רצינות, כי היא צריכה לקחת ממנו פרטים מזהים, אבל הוא לא מצליח להירגע. "הייתה לי שנה מאוד קשה, הבאת לי בשורה טובה", הוא אומר. "רגע, יש לך את מספר החשבון שלי?"
כולנו באולפן צוחקים, מאיש הסאונד ועד אחרונת המפיקות. יש אנשים שאף פעם לא שוכחים להיות פרקטיים.
שמחים וטובי לב, אנחנו עוברים לשוחח עם הזוכה הרביעית ב־250 אלף שקל, שעונה בטון משועמם. היא באמצע יום עבודה, ואין ספק שהייתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר כרגע. כשהיא מבינה מי מעבר לקו, היא משנה מצב צבירה, מתנשפת, מתקשה להאמין. "די, את רצינית? אראלה? אני שומעת אותך ברדיו כל הזמן", היא לוחשת. הבוס שלה לא רחוק ממנה, היא לא יכולה לצעוק. מחר, היא משתפת, זהו יום הולדתה. אראלה שואלת אם היא רוצה לצאת החוצה לצעוק ולשחרר איזו צרחה קטנה. היא מצחקקת: "לא, אני אצעק בלחש".
עם המון מצב רוח טוב, אנחנו מתקשרות אל הזוכה הבאה, אישה בשנות ה־50 לחייה שפורצת בבכי עוד בטרם גילתה שזכתה ב־250 אלף שקל. הבכי שלה לא נפסק במשך כמה דקות ארוכות. יש בזה משהו שמרגיש כמו הצצה לנשמתו של מישהו זר, ואני עוצמת עיניים, לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. "מישהו שמע את התפילות שלי", הזוכה מתרגשת, "אני בתקופה ממש קשה. אבל תמיד הייתה לי תקווה. אראלה, באמת חיכיתי לך המון".
העיניים של אראלה נוצצות. היא דומעת. העובדה שעשתה כבר אלפי שיחות כאלה, לא יצרה שחיקה. כשאנשים בוכים, היא איתם. "לא מזמן הייתה לנו מנויה בת 89 שזכתה במיליון וחצי", היא נזכרת, "הסתכלתי על הפרטים שלה וחשבתי: להודיע לה או לא?"
למה התלבטת?
"חששתי שהיא תתרגש, או שהפיליפינית תענה, או אחד הילדים. לפעמים אני מצלצלת לזוכה, ומישהי אומרת לי, 'דברי, אני אשתו'. ואנחנו מדברים אך ורק עם המנוי עצמו".
צלצלת אליה בסוף?
"כן, זה היה ערב חג, והחלטתי שאם היא לא תענה, אני אסוג לאחור, והיא תקבל את הכסף לבנק. אבל היא ענתה, דיברה לעניין, התבדחה ואמרה: 'אני מדברת בשקט כי אני בקופת חולים, את יכולה לדבר, אני לא אתעלף, אני יושבת'. כשאמרתי לה שזכתה, היא צחקה: 'טוב, נראה לי שאני צריכה להיכנס לרופאה'. אחת השיחות המרגשות שהיו לי".
ברכה מצולמת למפכ"ל
ההתחלה שלה לא הייתה זוהרת: היא הגיעה לפני 34 שנים למפעל הפיס בתפקיד מזכירה של מחלקה שעוד לא קמה: תוכנית המנויים. חצי שנה פעלה מחלקת המנויים הטרייה רק מאחורי הקלעים, הגדירו את הרעיון, בדקו איך העסק יתנהל מול הבנקים, איך ייראו הכרטיסים, וידאו שפעילות המחשב תקינה. "אנשים הגיעו אלינו כדי לחזות בפלא הזה שנקרא מחשב", היא מחייכת, "את כרטיסי הלוטו עדיין בדקו אז ידנית".
בהמשך קודמה לתפקיד סגנית מנהל מנוי פיס, ואחר כך הפכה למנהלת השירות והמכירות והייתה ממקימי מחלקת השירות וממייסדי מחלקת הטלמרקטינג.
הרעיון להציב אותה בפרונט עלה לפני קצת יותר מארבע שנים, לאחר שקמפיין עם הכלב לאקי לא הניב תוצאות ומנויים נטשו. כדי לקרב אנשים לגוף המוסדי הגדול הוחלט לשדר את השיחות שהיא ממילא ביצעה, וכך להפוך אותה למותג שכולם מכירים. זה עבד. לפני שנתיים הרגישה שאולי הגיע הזמן לעשות משהו אחר, ומכיוון שמקשיבים לה, החליטו לבדוק בקבוצות מחקר האם אראלה, כמותג, נמאסה על הציבור. הם גילו שבדיוק להפך: מלאך, קוסמת, נשמה טובה, אלה היו המחמאות שחולקו לה. נשים
רוצות להיות חברות שלה וגברים רוצים להתחתן איתה. "קראתי את מה שאנשים אמרו עליי במחקר, וצחקתי שאם לא הייתי נשואה, הייתי בטח מתחתנת מיד", היא מחייכת.
איך בעלך מגיב לפרסום שלך?
"הוא אומר שלא השתניתי. בסופר השכונתי אנשים שמכירים אותי שואלים אותו, מתי אשתך תתקשר אלינו?"
ביציאה מבניין מפעל הפיס, במשרדו של אחד ממנהלי המחלקה, אני רואה סטיקרים עם הכיתוב ''א אר ארא אראלה". ואז מתגנבת התחושה שהבנתי משהו חדש. אראלה אמנם אומרת שמה שהכי חשוב זה לא התהילה, אלא העובדה שבבית אוהבים אותה, אבל פתאום קלטתי: להיות אראלה זה להרגיש כמו באבא־סאלי בגרסה החילונית. במדינה כמו שלנו, שבה בכל רגע עלול להתלקח משבר, אנשים מחפשים מישהו שיציל אותם מהייאוש, שיאהב אותם בחזרה. אנשים רוצים לאהוב את אראלה כי היא שליחת הבשורות הטובות שלהם. הם מבקשים להצטלם איתה, לנשק אותה, וכבר היה מי שסיפר שתמונתה תלויה אצלו על המקרר.
תשאלו את השומר בכניסה לבניין מפעל הפיס. הוא יספר לכם איך יום אחד, לפני כמה שנים, נכנסה קבוצת שוטרים בכירים לקבלה. בטון קשוח הם ביקשו ממנו לדעת איפה יושבת אראלה. "יש כאן משטרה שמחפשת אותך", הוא צלצל אליה בקול רועד. "אה", היא אמרה לו, "תגיד להם לעלות, אני במשרד". מה רצו השוטרים, תשאלו. זה פשוט: לצלם את אראלה מברכת את המפכ"ל היוצא למסיבת הפרידה שלו. בהקלטה היא אמרה לו, "זה עתה זכית בחיים חדשים ובאפשרות לראות לעתים קרובות יותר את המשפחה שלך". ואם זה לא הופך אותה לגיבורת־על, אני לא יודעת מה כן.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
>>> חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
