- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
לדניאל שלי יש חברה?
יצאתי עם דניאל מיד אחרי שהתגרשתי. עוד לא הייתי מוכנה להתחייב, וחשבתי שמישהו כמוהו יתאים לי לתקופת ביניים. אז חשבתי. זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת כבר הייתי מאוהבת. הוא היה גרוש יותר מעשור ללא ילדים, ומבחינתו החופש שלו היה קודש הקודשים. החברים שלי (למעט חברי הטוב) לא סבלו אותו, והזהירו אותי שהוא לעולם לא יתחייב. "הוא לא בנוי לקשר. לא איתך ולא עם שום אישה אחרת". במשך שנה וחצי הייתי בורחת מהקשר רק כדי לחזור אליו. איתו או בלעדיו, הייתי אומללה. בסוף החלטתי שאין ברירה, וחתכתי סופית.
"תגיד", שאלתי את מי שאמור להיות החבר הכי טוב שלי, "היית נותן לי לבוא לחתונה שלך בלי להגיד לי שדניאל מגיע עם החברה החדשה שלו?" "יש עוד ים זמן", הוא ענה להגנתו. "נו, אז קדימה. תספר לי". "מה את רוצה לדעת?" "הכל!" "זה תפס אותו ואת כולם בהפתעה. אבל הוא נראה מאושר. היא כמעט בגילו, דיפלומטית ברזילאית, גרושה עם שתי בנות בגיל ההתבגרות". תמיד הייתה לו חולשה לדרום אמריקאיות, אני אומרת לעצמי. "הם גרים יחד?" "כן. ואם יש לך שאלות נוספות אני מציע שתשאלי אותו ישירות". ובזאת הוא סתם לי את הפה.
אז עשיתי כל מה שבחורה הגיונית הייתה עושה. גייסתי חברה ונכנסתי לפייסבוק שלו. הייתי חייבת להבין איזה יצור פלאי הצליח לכבוש את לבו. הפרופיל שלו היה פתוח גם למי שלא היה חבר. לא היו תמונות מפלילות, אבל הסטטוס לא מרשה להדחיק: במערכת יחסית דומסטית עם... מה שלא תעשי, אל תלחצי על הפרופיל שלה! את לא רוצה לראות אותה! זה יעשה לך רע! בזמן שניסיתי לשכנע את עצמי, האצבעות כבר החליטו בשבילי. "היא נראית כמו בובת מין", פסקתי. "למה את מתעקשת להיות מזוכיסטית? תסגרי את הפייסבוק מיד!" צווחה עליי חברתי. "את חושבת שהשפתיים שלה זה סיליקון?" המשכתי. "אף אחת לא נולדת עם שפתיים כאלה!".
נותרו שלושה חודשים לחתונה, כלומר שלושה חודשים שבהם העניין יטרוד את מנוחתי. "מי יודע", חברתי מנסה לעודד אותי, "אולי הוא ייפרד ממנה עד אז, או שיהיה לך חבר".
לדפוק הופעה וללכת לחתונה
בחודשים הבאים התעוררתי לפחות פעם בשבוע שטופת זיעה מסיוט על הפגישה עם דניאל ועם חברה שלו. כתבתי על דף את כל האפשרויות העומדות לפניי בסיטואציה, עם נימוקים בעד ונגד.א. למצוא דייט לוהט לחתונה. בעד: אני איראה טוב. נגד: לבקש ממישהו להתחזות לבן זוג שלי? לא סקסי. חוץ מזה נמאס לי להעמיד פנים בשביל להיראות טוב.
ב. אלכוהול, אלכוהול, אלכוהול. בעד: אמלא את חובתי בלי לסבול. נגד: כשאני שיכורה אני עלולה לעשות לעצמי בושות.
ג. למצוא תירוץ מעולה ולהבריז מהחתונה. בעד: רחוק מהעין, רחוק מהלב. נגד: אני לא באמת יכולה לשקר לחבר הכי טוב שלי.
ד. להגיד לחבר הכי טוב שלי את האמת ולקוות שיבין למה אני לא יכולה לבוא. בעד: לא אצטרך לראות את דניאל עם אישה אחרת. נגד: אני מפחדת שההימנעות תהפוך לאסטרטגיית חיים חדשה.
ה. לדפוק הופעה וללכת לחתונה. נגד: אני אצטרך להתמודד עם הסיטואציה. בעד: זה טוב לפיתוח שריר החסינות.
בחרתי באפשרות האחרונה. הרצתי תסריטים על הפגישה עם דניאל. מתישהו קלטתי שמה שמשותף לכל התסריטים האלה הוא תחושת ההשפלה והדחייה. הבנתי שמה שאדמיין זה מה שיהיה, והחלטתי שהדרך היחידה לצלוח את החתונה היא לשנות את החוויה הרגשית שלי. הפחד הכי גדול שלי היה שאפרוץ בבכי בלתי נשלט כשאראה אותו עם אישה אחרת.
קשה בחינה, קל בחתונה
לפני החתונה הייתה חינה – כלומר אצטרך לראות אותו פעמיים. קיוויתי שמה שאומרים נכון: קשה באימונים – קל בקרב.
בחינה, בעודי מפטפטת עם אורחים במטבח, דניאל הציץ פנימה. הלב שלי הלם. לא משנה כמה פעמים ראיתי אותו בחיי, תמיד בשנייה הראשונה לא היה לי אוויר מרוב שהייתי דלוקה עליו. הוא נראה טוב מתמיד. זורח. הוא היה לבד. "שלומיתי!", הוא העז לקרוא לי בשם החיבה שלי. הוא ניגש אליי, נישק אותי על הלחי וחיבק אותי. כמעט נמסתי מהריח שלו. הוא שאל אותי לשלומי. עניתי "מצוין", שאלתי אותו לשלומו, הוא גם ענה "מצוין". אף על פי שראיתי שהוא רוצה להמשיך לדבר איתי, איחלתי לו ערב טוב וחמקתי ממנו באלגנטיות לסלון. לטובת בריאותי הנפשית, התכוונתי לשמור על תקשורת מינימלית.
סרקתי את השטח בחיפוש אחר בובת המין שלו. היא לא נראתה באזור. מעניין אם היא לא באה בגללי. דניאל הלך בעקבותיי, ובשעה וחצי שלאחר מכן הבחנתי שהוא מחפש את תשומת הלב שלי בכל מיני דרכים. הוא לא היה רגיל לנימוס קורקטי ממני. הוא קיווה שלמרות החברה שלו עדיין אעניק לו את הטפיחה לאגו שהוא רגיל לקבל ממני. כל פעם שרוחי התחילה לשקוע ספרתי עד עשר ונשמתי. דניאל הלך מוקדם ורווח לי. הייתי גאה באיך שעברתי את הערב, וכל זאת ללא טיפת אלכוהול.
למחרת, ביום החתונה, הייתי בחופש. עשיתי פן, גבות וציפורניים, אבל מתוך עיקרון לא קניתי בגד חדש. לא רציתי להרגיש שאני צריכה להוציא כסף כדי להרגיש טוב. הייתה לי בדיוק את השמלה הנכונה בארון: נשית, סקסית, מתוחכמת, אלגנטית.
הם הגיעו מאוחר. קלטתי אותם נכנסים בדיוק כשסיימתי להנחות את טקס הנישואים האלטרנטיבי, תפקיד של כבוד שחברי הטוב ייעד לי. היא לבשה שמלת סטרפלס מפוספסת שהדגישה קימורים – וגם פטמות זקורות. הם
נראו כאילו עשו סקס כל אחרי הצהריים.
החבר שלי הושיב אותי בשולחן של החתן והכלה, לצד קרובי משפחה מדרגה ראשונה. דניאל והחברה שלו ישבו במרחק בטוח ממני. שוב קלטתי אותו מחפש אותי בעיניו. הפעם לא נתתי לעיניים שלנו להיפגש. הרגשתי צורך להתעלם ממנו לחלוטין. כשלקחתי לעצמי קינוח, הוא פתאום הגיח וניסה להתבדח על המראה הלא מלבב של המנות האחרונות. משכתי בכתפיי, זרקתי איזו מילת הסכמה, הסתובבתי והלכתי בלי להוסיף עוד מילה.
לא נעים, לא נורא
במשך הערב הצצתי בהם מדי פעם, מנסה לאמוד את טיב היחסים ביניהם. הוא לא נראה מאוהב. הוא נראה מנותק. לא לגמרי נוכח. בדיוק כמו שהיה כשיצאנו. אולי הוא שומר איתה על פרופיל נמוך בגללי? מעניין מה הוא סיפר לה עליי. ובעצם, פתאום הבנתי, בכלל לא מעניין. מה שבאמת מעניין זה השמחה של החבר הכי טוב שלי, והעובדה שאני שם, חוגגת אותה איתו.
כשהתחילה המוזיקה רקדתי עם כל החבר'ה והשתוללתי כמו גדולה. ראיתי שדניאל וחברתו ניגשו לדבר עם האמא של החתן. החברה שלו התיישבה – לא פחות ולא יותר – בכיסא שלי! סובבתי אליהם את הגב כדי שלא אצטרך לראות אותם יותר. ואז, בדיוק בזמן, בחור חתיך הזמין אותי לרקוד, ובמשך שעה פיזזתי איתו על רחבת הריקודים.
לא, זה לא סיפור הוליוודי שנגמר בזה שהכרתי בן זוג חדש בחתונה. לבחור הפלרטטן הייתה חברה שלא הגיעה איתו לאירוע. ולא, זה גם לא הרגע ההוליוודי שבו הבנתי שדניאל הוא אידיוט. הבנתי את זה הרבה קודם. זה עדיין לא גרם לי להפסיק לרצות אותו.
כנראה זה טיבם של אקסים מיתולוגיים: הם בדרך כלל לא שווים את הפולחן סביבם ומשרתים ערגה מסוימת לקשר שאפילו לא היה ממש טוב. שיהיה. למחרת קמתי שמחה וגאה בעצמי. התמודדתי בכבוד עם הפחדים שלי, הצלחתי לשמוח בשביל חבר, ובאופן בלתי צפוי, הצלחתי אפילו ליהנות. לא מומלץ, לא נורא.
