>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
זו אינה תערוכה רגילה, שכן ניתן לראות בבירור שחללי התצוגה שימשו בעבר ככיתות לימוד, כמעבדות וכמסדרונות. האדריכל הצעיר מאצ'י שודה, שהופקד על העיצוב המחודש של הבניין לקראת התערוכה, לא ניסה להסתיר זאת. ארונות הספרים, הלוחות הירוקים, השולחנות וכיסאות העץ עדיין כאן, אבל הם הוסבו לוויטרינות תצוגה. גם החומרים המקוריים של הבניין גלויים לעין: לוחות העץ ששימשו כרצפה, פורקו והורכבו מחדש על הקירות; חלק מהטיח בקירות קולף; ולבני הבנייה נחשפו.
שבחים לצד ביקורת
התערוכה עצמה, שאותה אצר תומש פודלה ושנערכת במסגרת פסטיבל אדריכלות מקומי, עוסקת בתוכניות השונות להתחדשותה של ורשה ב-75 השנים האחרונות, שדרכן מבקשים מארגני התערוכה ללמד על מצבה הנוכחי של העיר ולהרהר בעתידה. התערוכה מגלה שכבר ב-1941, השנה השלישית למלחמת העולם השנייה ולאחר שהעיר נפגעה מהפצצות הגרמנים, שקדו מתכננים ופוליטיקאים מקומיים בגיבוש תוכניות לאזורים שנפגעו. בימים האחרונים למלחמה נגרמו לעיר נזקים הרסניים במיוחד, והרשויות נדרשו לערוך תוכניות מקיפות לבנייתה מחדש. בצו השלטון פונו דיירים מבתים שנהרסו, נסללו רחובות חדשים, נוסדה מערכת חדשה של תחבורה ציבורית, ושכונות שלמות נבנו מהיסוד.
במסגרת העבודות שוחזרה העיר העתיקה של ורשה, שנחרבה גם היא. הפרויקט נחשב לחלוץ עולמי בתחום השימור, והוא השפיע במידה מסוימת על חידוש יפו העתיקה, שהיה הפרויקט הראשון בישראל של חידוש רקמה היסטורית. התערוכה גם מציגה שני פרויקטים של התחדשות עירונית מחוץ לפולין: הראשון, בעיר רוטרדם שבהולנד, ש-25 אלף בניינים בה נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה, והשני, במינסק, בירת בלארוס, שנהרסה גם היא במלחמה ועוצבה מחדש עם רחובות רחבים ומרשימים במיוחד ובלוקים ארוכים שעוצבו בסגנון ניאו-קלאסי חמור סבר.
סיור בעיר העתיקה המשוחזרת של ורשה
תוכניות השיקום בוורשה מאופיינות במספר הישגים לתועלת הציבור, ובראשם מערכת התחבורה הציבורית, שכוללת גם שני קווי רכבת תת-קרקעיים. אשר לשטחים הפתוחים, המתכננים הקפידו לשמור על רצועה ירוקה החוצה חלק נכבד מהעיר. נשמרה גם אחת מגדות הנהר ויסלה בתצורה של שמורת טבע עירוני.
לצד ההישגים, התערוכה מותחת ביקורת. המסר שעולה ממנה הוא שתוכניות השיקום השונות לא הציגו רעיון רציף ומובהק: כל תוכנית ביקשה לפרש מחדש את העיר, מה שיצר חוסר סדר ופגע במרקם העירוני ובתפקוד הקהילה. לדוגמה, לאחר נפילת הקומוניזם והצטרפות פולין לשוק החופשי נכנסה ורשה לעידן חדש של בנייה, שהמניע העיקרי שלו היה הפרטה. כיום שוב נהרסים בעיר בניינים רבים, במסגרת פרויקטים של פינוי-בינוי, ולדעתם של מארגני התערוכה, הפרויקטים הללו מבוצעים לא פעם ללא מחשבה מעמיקה על הפגיעה הפוטנציאלית. על כך הם מבקשים להתריע.
סיפורו של המקום שבו מתקיימת התערוכה משתלב היטב עם התכנים המוצגים בה. את השטח הציבורי שעליו ניצב הבניין מכרו הרשויות ליזם פרטי, שמתכוון לבנות בו מגדל. בית הספר עצמו תוכנן על ידי יזי באומילר (Jerzy Baumiller), מבכירי האדריכלים בפולין, שזכה בפרס על תכנון בית הספר ובפרסים רבים נוספים וכן השתתף בתהליכי התחדשותה של ורשה לאחר המלחמה. את פני הבאים לתערוכה מקבלת דמותה של יולנטה בז'סקה, פעילה חברתית מקומית, המעוצבת באמצעות נורות ניאון (יצירתו של רפאל יעקובוביץ). בז'סקה נרצחה ב-2011 ביער סמוך לעיר לאחר שהגנה על מפוני דיור, ודמותה מהווה כיום סמל להתנגדות האזרחית לכניעת השלטון בפני יזמים ובעלי הון (הרוצחים שלה לא נתפסו, והחקירה הכושלת גררה ביקורת ציבורית קשה).
התערוכה מסתיימת בסדרת מיצבים אמנותיים המתייחסים לעבר, להווה ולעתיד של העיר. באחד החללים ששימש בעבר ככיתה מוצג מודל בקנה מידה של 1:200 המציג הצעה של סטודנטים מציריך לעיצוב מחדש של השטח הרחב המקיף את ארמון התרבות והמדע שבמרכז ורשה. הארמון הוקם ב-1955 על ידי השלטון הקומוניסטי, והרעיון לעצב מחדש את השטח סביבו מבטא התמודדות עם תקופה שהיתה ואיננה.
היתרונות והחסרונות של מעטפת הזכוכית
המוזיאון לאמנות מודרנית של ורשה, שמנהליו יזמו את התערוכה בבית הספר, שוכן מאז 2008 במתחם הכולל בית מגורים, שטחי מסחר, בית קפה וחצר פנימית. המוזיאון עצמו נמצא בחלל שבו פעלה בעבר חנות רהיטים. הבניין הושלם ב-1969 והתבסס על מודל שהיה נפוץ בפולין, אך לאחר שכל הבניינים האחרים שנבנו על פיו נהרסו או השתנו לבלי הכר, הוא נותר "דינוזאור אחרון מהעבר", כפי שמגדיר זאת סבסטיאן ציחוצקי, מי שאצר את התערוכה הנוכחית שמוצגת במוזיאון (ושמוקדשת לצלמת התיעודית זופיה ריידאט).
האדריכלים מריאן קוצניאר וצסלאב ווגנר הושפעו מהברוטליזם המוקדם ותכננו את הבניין כתיבת זכוכית מוארכת ואופקית, המתנשאת לגובה שתי קומות עם מפלס תת-קרקעי. גג הבטון תוכנן בצורת משונן כדי לחסוך בפלדה (בטכניקה דומה נעשה שימוש גם בישראל - בחדרי אוכל בקיבוצים, באולמות ספורט ובביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב). מעטפת הזכוכית המלאה נועדה במקור לשמש כחלון ראווה ענקי המטשטש את הגבול בין החוץ לפנים, אבל כיום, כשהבניין משמש כמוזיאון לאמנות, זה יוצר בעיה, שכן היצירות עלולות להיפגע מחשיפה לקרני שמש ישירות. עם זאת, מעטפת הזכוכית מאפשרת חשיפה של פנים המוזיאון לעוברים והשבים ברחובות המקיפים את הבניין. בדרך כלל מסתגרים המוזיאונים במבנים אטומים המנותקים מסביבתם, כך שהמוזיאון הוורשאי ייחודי מבחינה זו, ויש לו ערך עירוני-סביבתי שראוי ללמוד אותו.
כל היתרונות הללו, ואיתם הגדרת המוזיאון כמבנה לשימור, לא עזרו: היזם שרכש את הנכס פעל בכל דרך אפשרית כדי להוציא אותו מרשימת השימור, וזאת במטרה להרוס אותו ולבנות מגדל במקומו. פעילותו זכתה להצלחה, והנהלת המוזיאון כבר נדרשה לפנות את הבניין בשנה הבאה ולנדוד למבנה זמני אחר.
ליזם לא היה מאבק קשה במיוחד, שכן המודעות לאדריכלות הברוטליסטית החלה להתפתח בפולין רק בשנים האחרונות. בישראל המודעות לכך גבוהה יותר, בזכות ספרות ענפה, תערוכות ומאבקים המתרחשים כמעט בכל עיר. כל אלה לא מנעו הריסת מבנים חשובים מהברוטליזם המקומי, בהם בית הקיבוץ המאוחד בתל אביב, השוק הקמעונאי וקולנוע קרן בבאר שבע (בקרוב גם קולנוע אורות בבירת הנגב אמור להימחק לטובת מגדל) - ועדיין, לישראל היה מה לתרום לפסטיבל האדריכלות הוורשאי, והשתתפו בו שלושה יוצרים ישראלים: נועה רשף הדריכה סיור בגטו היהודי, הדס קידר הרצתה על ערד, והאדריכל רוברט אונגר הנחה סדנה.
- התערוכה בבית הספר תינעל ב-12 בדצמבר
>> לאתר התערוכה
- הכותב היה אורח המכון הפולני ועיריית ורשה
