בגיל 14 עשה לישי סיטבון את ההחלטה המשמעותיות ביותר בחייו – הוא הוריד את הפרוטזה שליוותה אותו כילד ויצא אל העולם לראשונה ללא יד שמאל. הוא היה אז תלמיד כיתה ח' בחטיבת הביניים ברמלה, נער דתי עם "יד של בובה מעץ", כפי שהוא מספר מחויך בראיון ראשון. "לבשתי בגדים, נעלתי נעליים והודעתי להוריי שהחלטתי ללכת לבית הספר בלי פרוטזה", הוא משחזר את ההחלטה שהבשילה אצלו תקופה ארוכה. "לא כולם בבית הספר ידעו שאין לי יד, וכשנכנסתי בשער הסתכלו עליי כמו חייזר שנחת בחללית. זה לא היה קל, וההערות לא איחרו לבוא, אבל זאת היתה תחושה חזקה של אומץ לב. חשבתי שיהיה לי קל יותר, אבל כשהצהרתי ללא פחד שאני חריג וזרקתי את הפרוטזה, סימנו אותי כשונה מכולם".
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
ההחלטה של סיטבון "לצאת מהארון" כגידם ליוותה אותו מאז, לאורך כל שלבי החיים, בהתמודדות אמיצה ויומיומית מול החברה, שלא תמיד קיבלה את הנכות המולדת שלו. כנגד כל הסיכויים הפך סיטבון למאפר, ובהמשך לבעליו של "בית הספר למצוינות במקצועות היופי", שפתח לפני שנתיים בשותפות עם אחיו חי, האחראי על התפעול והניהול השוטף.
סיטבון לא מנסה לטשטש את העובדה שהוא קטוע יד. הוא מקבל את האורחים בחלל בית הספר ברחוב דרך השלום בתל אביב, כשהוא לבוש חולצת טי שחורה החושפת יד ימין בריאה ושרירית, וגדם בצד שמאל.
קשה להסתיר את המבוכה במפגש עם אדם בעל מוגבלות בולטת כל כך, אולם סיטבון מנטרל את התחושה כבר בדקות השיחה הראשונות באמצעות פתיחות והומור - "פניתי ל'יד 2' בבקשה להיות הפרזנטור שלהם", הוא צוחק.
"אין לי יד, זאת עובדה", הוא אומר, למרות שעל פי החוק הוא אפילו לא נחשב לנכה של ממש. לדבריו, הוא סובל מ-52 אחוזי נכות, ולכן אינו זכאי להטבות מהמדינה. "לצורך קבלת הטבות מביטוח לאומי או תו חניה לנכה, אתה צריך שיהיו לך לפחות 75 אחוזי נכות, ואני לא מתכוון לקטוע לעצמי גם אצבע כדי להיות מוכר כנכה".
מביטוח לאומי נמסר בתגובה: "הביטוח הלאומי משלם קצבת נכות למי שאינו מסוגל לעבוד כתוצאה מנכותו. לאחר קביעת אחוזי הנכות, נקבעים גם אחוזי אובדן כושר עבודה, לפיהם נקבעת קצבת הנכות. בגלל צנעת הפרט, אין באפשרותנו להתייחס למקרה של מר סיטבון באופן פרטני".
אני מרחם על מי שמתבכיין
סיטבון, 40, הוא בנם הבכור של זוג הורים חוזרים בתשובה מרמלה. "זה לא בדיוק רמת אביב ג'", הוא אומר על עיר הולדתו, שבה הוא מתגורר גם היום יחד עם אשתו מורין ושני בניו, טוהר ויונתן. "אני חי בשכונה של אנשים קשי יום, כך שהרבה צעירים מגיעים לפשע וסמים. למזלי לא הגעתי לשם בעצמי, כי ההורים שלי תפסו אותי חזק. זה לא שלא ביליתי והתפרעתי בגיל 16 עד 20, אבל לא הגעתי לפשיעה".
בשל הנכות שוחרר מצה"ל, שלדבריו לא רצה אותו גם כמתנדב. את עצמו הוא מגדיר כדתי שומר שבת שמניח תפילין מדי בוקר, אך מעדיף לא לעטות על עצמו סממני לבוש דתיים. גם על חבישת כיפה ויתר, כיוון שלטעמו ישנה סתירה בין מלאכת האיפור של נשים לסממן דתי כזה.
כמי שגדל בבית מאמין, יצא לך לשאול את אלוהים למה דווקא אני?
"ההורים שלי מאמינים שהכול משמיים - מכתוב. אבל היו לי תסביכים עם זה, כי וואלה, לא הצלחתי למצוא עבודה בגלל שככה נולדתי. כשהייתי בן 17 הגעתי למסקנה שביום שאפסיק לשאול למה, אתחיל לחיות. כי מה האלטרנטיבה? להתבכיין? יש אנשים שמתבכיינים על פחות מזה ואני מרחם עליהם".
מה הקושי הכי גדול בלחיות בלי יד?
"החיסרון היחיד הקשה היה היחס של החברה. אבל כשהייתי בתיכון עשיתי החלטה שאני יוצא רק עם נשים יפות. אם היא לא הכוסית שכולם רוצים - אני לא יוצא איתה. החברים שלי לא הבינו מה הבנות הכי יפות עושות איתי, כי לא נראיתי טוב, ובכל זאת כל הבנות רצו אותי. למה? כי ידעתי לדבר איתן בצורה שכבשה אותן. הייתי שם בשבילן".
אולי הן הרגישו שהן יכולות להציל אותך.
"אף פעם לא הרגשתי שנשים נמצאות איתי בגלל רחמים. אם הייתי מזהה את זה לא הייתי נשאר שם. יש לי אינסטינקטים מאוד חזקים, אני יכול להרגיש בן אדם ואת היחס שלו אליי. כשאני נתקל באדם לראשונה אני תמיד שובר את הקרח, כדי לא לתת לו להרגיש בחוסר נעימות. אני כבר יודע איזה סרטים הם מריצים בראש, בין אם נולדתי ככה או שאיבדתי יד במלחמה".
אתה חושב שהיחס כלפיך היה שונה אם היית מאבד יד במלחמה?
"מהניסיון שלי, לאנשים שנולדים עם המגבלה הזו קל יותר מאשר לאבד יד בגיל מאוחר יותר. אם תשאל אותי מה המשאלה שלי, זה לא יהיה לקבל יד נוספת. אני לא יודע מה הייתי עושה היום עם שתי ידיים. אני כבר רגיל לחיות עם יד אחת".
איך מתייחסים לילדים שלך בגן ובבית הספר?
"כל החיים אמרתי לעצמי שהילדים שלי יגדלו עם ביטחון עצמי גבוה. הסברתי לילדים שלי שיש להם אבא מיוחד. טוהר אפילו מתגאה בזה, ואומר בביטחון מלא שיש לו אבא בלי יד. שום דבר לא מגביל אותי איתם. אני נועל להם נעליים וקושר את השרוכים עם יד אחת, ואת הפיניש הסופי אני עושה עם הפה. בחיים לא אגביל את הבנים שלי בגלל קושי פיזי שלי. אני עושה את כל הפעולות של אדם רגיל, לא תמיד בדרך שאתה רגיל לעשות אותן".
נכות לא אסתטית לעבודה כמאפר
בגיל 20 התגלגל ללימודי כושר גופני בוינגייט, שבסיומם החל לעבוד כמדריך כושר עם התמחות בבאדי בילדינג, במועדון בבאר יעקב שניהל חבר קרוב שלו. חילוקי דעות שהיו לו עם הצוות המקצועי הובילו לעזיבתו את המכון כעבור שנתיים, ולהתמודדות חוזרת ונשנית עם טריקת דלתות מצד מקומות עבודה שפנה אליהם.
עם סיום הפאזה הספורטיבית בחייו, החל בלימודי תדמיתנות של שמלות ערב בסטודיו B ברחובות, אולם בתום שנה וחצי של לימודים הבין שהתשוקה שלו נמצאת במקום אחר. בהתייעצות עם אביו, שטיפח את כישרון הציור של בנו, פנה ללימודי איפור בחברת איל מקיאג'. "אני שונא את החברה הזאת שנאת מוות, כי הם היו הראשונים שסגרו בפניי את הדלת", הוא מאשים. "כשחיפשתי עבודה בתום הלימודים, הם לא נתנו לי הזדמנות. לדעתי הם הפסידו. לא מעט מקומות שפניתי אליהם פסלו אותי על רקע הנכות שלי".
מאיל מקיאג' נמסר בתגובה: "חברת איל מקיאג' החליפה בעלות מרכזית לפני כשנתיים וחצי במהלכן השתנתה כל השדרה הניהולית בחברה ועל כן הנהלת החברה איננה מכירה או יכולה להתייחס למקרה המתואר. כל שאנו יכולים להבטיח הוא שתחת הבעלות וההנהלה החדשה אנו דוגלים במתן הזדמנויות שוות לכלל האוכלוסייה ללא כל הבדל של דת, גזע, מין או מוגבלויות. איל מקיאג' מעסיקה כיום עובדים בעלי מוגבלויות המשתלבים בצורה מעולה ביחידות השונות בחברה. אנחנו מאחלים לישי בריאות והצלחה רבה בהמשך עבודתו ומזמינים אותו להגיש קורות חיים לעבודה בתור מאפר באחד מסניפינו".
לשאלה מדוע לא פנה לבית משפט לעבודה, לאחר שנפסל על רקע אפליה, הוא משיב בביטול, "אז יש חוק, אבל זה בולשיט! בשום מקום לא אמרו לי בפנים שלא מעסיקים אותי בגלל הנכות שלי. היו משתמשים בכל מיני תירוצים של תשאיר טלפונים, אתה לא מתאים למערכת וכדומה, עד שבשלב מסוים התייאשתי".
"ניסיתי לסדר לו עבודה בחברת איפור מסוימת", סיפר ל-Xnet מכר של סיטבון. "שוחחתי עם המנהלת של הרשת, שאמרה לי נחרצות שלא משנה כמה שהוא מוכשר, הנכות שלו לא אסתטית לעבודה של מאפר. התביישתי בשבילו".
כנראה שהדחייה הגורפת של סיטבון על ידי מקומות עבודה עוררה בו אמביציה גבוהה יותר להצליח. לדבריו, כבר כילד הוא לא נתן למגבלה הפיזית להפריע לו. "גדלתי בבית שחיזק לי את הביטחון העצמי. תמיד אמרו לי, 'נולדת בלי יד, אבל אתה צריך להתמודד עם זה'. אז התמודדתי", הוא נזכר. "סבלתי מאלימות והצקות בבית הספר, אבל למדתי להחזיר. הייתי מוריד את הפרוטזה ומכה חזרה. פשוט כי אי אפשר להרביץ עם פרוטזה. זה חתיכת עץ שאליה מחוברת כף יד".
דרך ארוכה עשה מאז סיים את לימודי האיפור שלו לפני למעלה מעשור, ועד להשקת בית ספר משלו ללימודי איפור. ניסיונותיו לקבל עבודה בתחום עלו בתוהו, וגם הפקות הצילומים אליהן שובץ כמאפר היו לרוב בקרדיט וללא תמורה כספית. "יש לי שני ילדים להאכיל, אין לי עניין לעבוד בהתנדבות", הוא אומר.
היום, כשמאחוריו שלושה מחזורים של בוגרי בית הספר בבעלותו, הוא מודה כי על אף שאין לו ממש מודל לחיקוי, הוא מוקיר הערכה רבה למיקי בוגנים, מאפר מוביל ובעל בית ספר למקצועות היופי, יליד רמלה, שנדחה לא פעם בילדותו על ידי החברה. "מיקי בוגנים הוא סיפור הצלחה. אין כמוהו. אני מאוד מעריך את העבודה והעשייה שלו", מפרגן סיטבון.
אתה באמת מאמין שלמאות הסטודנטיות שלמדו אצלך, או בכל אחד מבתי הספר לאיפור ההולכים ומתרבים, יש סיכוי להפוך למיקי בוגנים הבאה של עולם האופנה?
"אין שום סיבה שתלמידה שסיימה ללמוד לא תוכל לאפר כמו מאפר מקצועי. יש הרבה מאפרות מוכשרות בטירוף שסובלות מחוסר ביטחון".
כמי שהצליח נגד כל הסיכויים, סיטבון רואה בעצמו מנטור שיכול לנער אותן מהחששות, אך הוא מקפיד להתעלם מהעובדה שהשוק כיום מוצף במאפרים, שרבים מהם יישארו מחוסרי עבודה. "אני רואה הרבה בנות שמסיימות לימודי איפור ולא עובדות בתחום - לא כי הן לא מוכשרות, אלא כי הן מפחדות", הוא חוזר על הדברים כמנטרה. "אצלי אין 'לא יכולה'. אם מישהי אומרת לי משפט כזה, אני עוצר את הכיתה, מרים ידיים ואומר תסתכלו עליי - אם אני הצלחתי, כל אחד יכול".
אי אפשר להתעלם מזה שהשוק מוצף במאפרים.
"ונניח שהוא מוצף, מה כל אחת מהמאפרות הללו עשתה כדי לעבוד כמאפרת? הוציאה כרטיס ביקור? היום זה לא מספיק. למדת איפור? לכי תנסי לעבוד. תפתחי עמוד פייסבוק, אינסטגרם, תפרסמי עבודות שלך".
ומה הסיכוי שלהן לגעת בטופ, למשל, להיות המאפרת האישית של בר רפאלי?
"אין שום סיבה שבוגרת שלי לא תצליח לאפר את בר רפאלי על הצד הטוב ביותר. היא תאפר אותה כמו גדולה. הדבר היחיד שעלול להרוס לה זו ההתרגשות לאפר סלב. אבל כמו שאני הוכחתי - הכול בראש, הכול מתחיל שם".
