זהו מפגש פסגה ראשון בין יפית אטיאס, בתו של רמי לוי, המנכ"ל והבעלים של רשת "רמי לוי שיווק השקמה", לבין חגית כץ־שינובר, בתו של אבי כץ, יו"ר ובעלים של "קופיקס". רמי לוי הוא האיש שהוכיח, בעשרות סניפים בארץ, שאפשר למכור עוף בשקל ולהישאר רווחי. "קופיקס" היא הרשת שבה ישראלים קונים הפוך או כריך ב־5 שקלים, והתרחבה גם לסופרמרקטים שמציעים מוצרים ב־5 שקלים בלבד.
שתיהן נושאות בתפקידים בכירים מאוד ומהוות עמוד תווך בחברות שהקימו אבותיהן. אף על פי שהן באות ממקומות שונים, יש להן הרבה מהמשותף: שתיהן צעירות מצליחות, שתיהן שייכות למגזר הדתי, שתיהן נשואות ואמהות ושתיהן נשים עצמאיות ודעתניות.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
בתפקיד הבוס: אבא
יפית אטיאס (32) היא הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של רמי ועדינה לוי, ילידת ירושלים וכיום תושבת בית נקופה, חוזרת בתשובה, אם לארבעה: אדר־רחמים (7), עדי (6), מאירי (4) ושירה התינוקת שנולדה במאי. היא נשואה לאופיר אטיאס, פרויקטור ומנהל הסלולר בחברה המשפחתית. תפקידה בכוח: סמנכ"לית שיווק ("אבל אין לי תפקיד מוגדר - עושה ה־כ־ל", היא אומרת).
חגית כץ־שינובר (30) היא הבכורה מבין חמישה, נולדה למשפחה דתית בבני ברק, גדלה ברעננה, שם היא מתגוררת גם כיום, עם בעלה מיכאל שינובר, עורך דין, ובנותיה אביטל (9) וליבי (7). תפקידה בכוח: סמנכ"לית סחר. התפקיד כולל משא ומתן עם ספקים, החלטות על עיצוב בתי הקפה וחנויות המזון, הובלת הפרסום והשיווק ועוד.
חגית היא היחידה מבין ילדיו של אבי כץ שהשתלבה בעסקיו, ואילו יפית עובדת בחברה משפחתית, שבה מועסקים גם ילדיהם האחרים של רמי ועדינה לוי וקרובי משפחה נוספים.
בואו נחזור לאחור: באיזה בית גדלתן?
יפית: "בילדותי, העסק היה בתחילת דרכו, ההורים שלי עבדו קשה וגדלתי באווירה של חריצות ושאיפות - אם לא תעבוד, תתמיד ותעשה, לא יהיה לך. וכמובן מסורת ומשפחתיות".
חגית: "גדלת בבית דתי?"
יפית: "תמיד היינו מסורתיים, אבל עשינו קידוש וברקע הטלוויזיה הייתה דלוקה. היום, בעזרת השם, כולם אצלנו שומרי שבת. כל המשפחה התחזקה".
חגית: "אנחנו משפחה דתית. למדתי במסגרות דתיות וסיימתי אולפנה".
איזה מקום תופסת הדת בחייכן?
יפית: "החזרה שלי בתשובה מיקדה אותי והציבה לי גבולות ברורים, גם בעשייה וגם בהתנהגות לסובבים אותי. אחרי הלידה הראשונה התחלתי לשמור על צניעות - חצאית וחולצה ארוכה. אחרי הלידה השנייה התחלתי בכיסוי ראש, ומאז אנשים מכבדים אותי יותר. הרי אני חיה בעולם של גברים, עכשיו הם נזהרים בלשונם והשיחות ענייניות, לעומת קודם, אז הם הרשו לעצמם קצת יותר סחבקייה".
חגית: "אני עברתי מסלול הפוך. כשהתחתנתי הלכתי בכיסוי ראש ולפני שש שנים הורדתי אותו. זה היה מאותן סיבות, רק הפוך: הרגשתי שכיסוי הראש מרחיק אותי ויוצר חיץ בין מה שאני משדרת לבין מי שאני באמת, ושהמראה שלי מגדיר אותי כאישה דתייה, על כל הסטיגמה המתלווה לכך. הצעד נעשה יותר בגלל עולם העסקים שאני חיה בו, שהוא עולם של גברים. אני לא חושבת שההתנהגות והפנימיות שלי השתנו בעקבות זה. אני נשואה לבחור מבית דתי, הבנות לומדות בבתי ספר דתיים ושמירת השבת היא במרכז".
עובדות מגיל צעיר
הייתן ילדות שמנת?
חגית: "בילדותי לא היה להוריי כסף לפינוקים, קנו מה שצריך. אבא הקים אז את רשתות 'כפר השעשועים' ו'הכל בדולר' ועבד מצאת החמה עד צאת הנשמה. בבית שלנו הייתה חלוקה מוגדרת. אמא הייתה בבית וגידלה אותנו.
"כשהייתי בת 10 הייתה לאבא נפילה כלכלית דרמטית והוא היה חייב כמה מיליונים לבנק. אדם אחר היה מכניס את הבית לסערה מטורפת, אבל אבא לא נתן לנו להרגיש שהמצב קשה. גם אמא לא. לא שקיבלנו כל מה שביקשנו, אבל גם לא הרגשנו שאסור לבקש".
יפית: "אני עובדת מגיל 14. ארבע פעמים בשבוע, אחרי הלימודים, הייתי נוסעת באוטובוס לסופר. עבדתי בקופות ובסוף המשמרת הורדתי שק כסף לכספת. אני לא מבינה איך לא פחדנו שישדדו אותי".
שירתתן בצבא?
יפית: "הייתי מד"סית בתותחנים. היה כיף, הייתי עדיין חילונית".
חגית: "אני עשיתי שירות לאומי בירושלים".
איך השתלבתן בעסקים של אבא?
חגית: "בגיל 21, כשילדתי את בתי הבכורה, עבדתי ברשת 'כפר השעשועים', שאבא, כאמור, היה הבעלים שלה. אחרי שנולדה הבת השנייה היה לו רעיון עסקי: מכר ביקש למכור חנות קוסמטיקה שלו ואבא עודד אותי לקנות אותה ב־400 אלף שקל שהלווה לי. בגיל 24 הפכתי לבעלת חנות. זה לא היה פשוט, אבל אחרי שלוש שנים החזרתי את ההלוואה והיו גם קצת רווחים, ובשנה הרביעית כבר עשיתי כסף. ואז אבא התחיל להניע את הרעיון של 'קופיקס' ובעלי עודד אותי להצטרף. לא היה קל לשכנע אותי, כי הייתה הצעה שקסמה לי יותר, אבל בעלי ראה את הפוטנציאל. קניתי 25% מהחברה תמורת 400 אלף שקל, וחצי שנה עבדתי בלי משכורת".
יפית: "כל השנים הייתי בעסק של אבא. ניהלתי את מועדון הלקוחות והייתי מנהלת השיווק. היום, בנוסף לעבודה ברשת, יש לי חמישה סניפים של 'יפיז' - שהיא חברה נפרדת עם מנהלים - אבל הכל עובר דרכי. אבא שלי לא מעורב בכלל, חוץ מזה שהוא קונה שם חולצות".
קונה? בכסף?
יפית: "קונה! עומד על כך שישלם".
הכותרת "הבת של" מחמיאה או מכבידה?
יפית: "לי זה מחמיא, כי אני גאה באבא שלי. לפעמים זה מחייב שתוכיחי את עצמך יותר מאחרים, ואני אכן עובדת קשה. עד לפני כמה שנים הייתי בשלב ההוכחות. היום אני בטוחה במקומי ובעשייה שלי ועסוקה בלעבוד נטו".
חגית: "גם אני מרגישה שאני כבר לא בשלב ההוכחות. אני יודעת מה אני שווה".
איך תגדירו את עצמכן מבחינה מקצועית?
יפית: "אבא שלי מגדיר את עצמו 'משרת' ואני מגדירה את עצמי 'משרתת'. אנחנו קמים בבוקר כדי לשרת את הלקוחות שלנו ואת האנשים הקשורים לעשייה הזאת".
חגית: "אני מגדירה עצמי כאשת עסקים וגם כסוחרת. כשאתה מוכר ב־5 שקלים ומשתדל להביא מוצר במחיר הגון וגם להרוויח, אתה צריך להיות סוחר טוב, לשפר את כל הפרמטרים ולבצע תחשיב מדויק. אנחנו חיים על הכסף הקטן".
אתן מעסיקות קשוחות? יודעות לפטר?
חגית: "אני חושבת שכן. אני קשובה לעובדים, אבל גם דורשת מהם מוסר עבודה גבוה ולא סובלת זלזול".
יפית: "אני נותנת לעובדים שלי חופש לבטא את עצמם, אבל הגבולות ברורים. אם יש דד־ליין לעמוד בו, אני בהחלט מקפידה. כשאני עומדת מול עובד אני זוכרת שיש מולי אדם עם משפחה, ואם צריך לפטר - לא אני".
אתן פמיניסטיות?
יפית: "לא. אני חושבת שלאישה יש יכולות מקצועיות משלה, ואם היא בוחרת להיות בבית ובמטבח - מצוין, כל עוד זו הבחירה שלה. עם זאת, בעיניי, הגבר והאישה שונים מעצם ברייתם וצורת החינוך שלהם. יש דברים שבעלי יעשה, כמו להחליף נורה, ויש דברים שאני אעשה, כמו לבשל ארוחת שבת".
חגית: "אני פמיניסטית מאוד. אין לי בעיה להחליף נורה, ואני גם טובה בזה - החוש הטכני שלי מפותח - ובעלי מבשל ארוחת שישי מעולה. הוא גבר תומך, אבא מצוין וגם נמצא הרבה עם הילדות. בעיניי, פמיניזם זה שאישה יוצאת מהבית ועושה מה שהיא רוצה. גם בימינו, בציבור הדתי, יש הרבה ביקורת על אשת קריירה כמוני, שיוצאת לעבודה, לא מבשלת ונמצאת עם הילדים זמן קצוב".
לא כולם נולדו להיות הייטקיסטים ומנהלים
על פי נתוני הבורסה, חגית מחזיקה מניות בשווי 33 מיליון שקל. "הסכומים האלה הם על הנייר. זה לא אומר שהם נמצאים אצלי בבנק", היא מחייכת כשהיא נשאלת איך ההרגשה להיות מיליונרית. "זו לא תחושה אחרת. לא שיניתי בחיי שום דבר. אני גרה באותה דירה, אנחנו מחזיקים רכב אחד, אני לא קונה לילדות מותגים ובחיים לא אוציא סכומים שערורייתיים על בגדים. תמיד הייתי עם רגליים על הקרקע. הפינוק היחיד שאני מרשה לעצמי הוא יציאה עם בעלי לבילוי זוגי, פעם בשבוע".
יפית, אתם נמנים כיום עם המשפחות העשירות בישראל. איך את מרגישה?
יפית: "ברוך השם שאנחנו נמצאים במקום הזה, של הנותנים. אני רואה את זה כשליחות, כצינור להעביר את זה הלאה. נכון שאין לי בעיות לגמור את החודש, אבל יש לי דאגות אחרות: לעובדים, לספקים, להמשיך את העסק בצורה אחראית. לילדים אני מביאה בגדים מהחנויות שלי ואני אוכלת אותו דבר כמו פעם".
מה גובה המשכורת שלכן?
יפית: "18 אלף שקל ברוטו (פלוס רכב וטלפון) ובלי בונוסים שנתיים".
"תבקשי העלאה", מייעצת לה חגית, שמהססת לחשוף את שכרה, "כי אני לא רוצה שאנשים יחפרו לי בכיס. יפית, במשכורת שלך כלולה קרן פנסיה?"
יפית: "לא יודעת. אני סומכת על מי שאחראי שלא אקופח".
חגית: "זה חשוב. אצלי הכל גלום בשכר: הרכב, הטלפון, ההוצאות, הפנסיה". תחת לחץ היא מגלה: "המשכורת שלי היא 35 אלף שקל ברוטו".
יפית: "אל תתנצלי. מגיע לך. זה שכר שמתאים למנהל סחר בחברה עם 80 סניפים".
מה שכר רוב העובדים ברשתות שלכן?
יפית: "25 שקל לשעה".
חגית: "30־28 שקל לשעה".
הפער בין שכר העובדים לבין המשכורת שלכן לא צורם?
יפית: "אני לא חושבת שיש לי סיבה להתנצל. אני עובדת קשה בשביל המשכורת, אעזור לקופאית שלי אם תצטרך, אבל אני לא חושבת שבמקום אחר היא תרוויח יותר. לא כולם נולדו להיות הייטקיסטים ומנהלים. הרבה מהעובדים שלנו היו יכולים לחתום אבטלה, ואנחנו נותנים להם במה לפגוש אנשים, לפרנס את משפחתם. אני מצדיעה להם".
חגית: "אני לא מרגישה אי נוחות. אני עובדת קשה, יש עליי המון אחריות ויש שכר מקובל לכל מקצוע. אם ארוויח פחות או יותר זה לא ישנה את השכר של עובד כלשהו".
איזה טיפ תיתנו זו לזו?
יפית: "אני חושבת שאת עושה הכל כמו שצריך".
חגית: "אני בטח לא במקום לייעץ לך. אני חושבת שיש לי מה ללמוד ממך".
