כסף של עשירים, פוליטיקה של עניים

במזג אוויר גשום ועגמומי מקיימים בסקוטלנד ראשי מועדון שמונה המעצמות התעשייתיות - ארה"ב, בריטניה, גרמניה, קנדה, צרפת, איטליה, יפן ורוסיה - את פסגת הקיץ הקבועה שלהם. רוסיה צורפה למועדון רק באחרונה; במאמר מעניין שפרסם ה"גארדיאן" הבריטי מציע ההיסטוריון גארטון אש לסלק את רוסיה מהמועדון ולקבל במקומה את הודו וברזיל. שיהיו בה רק דמוקרטיות; רעיון מצוין.

מפגשי הפסגה הם מסורת עקרה בת 30 שנה: הפסגות הקודמות הסתיימו בדרך כלל בתוצאות דלות, ולא יצרו תשתית קבועה לתיאום והידברות בין המנהיגים שהשתתפו בהן. ההתקדמות הרבה שבכל זאת הושגה בעשור האחרון - בפתרון משברים פיננסיים בינלאומיים, בצמצום העוני באסיה, בהסרת מכשולים מפני זרימה חופשית של מסחר ובגלובליזציה בכללותה - לא הייתה פרי שיחות הסלון שניהלו ראשי התעשייתיות בסעודת הערב הקיצית באתרי נופש מוגנים, אקזוטיים ומבודדים. פטפוטי הפסגות הללו מצאו ביטוי בהודעות סיכום מעורפלות ולא השפיעו על המציאות.

מה שכן השפיע היה הרצון העז של אזרחי העולם להתפתח, להתקדם, לצמוח, לשגשג. השנה עומדת הפסגה בסימן יוזמות קונקרטיות שננקטו לפניה, והעיקרית שבהן - מחיקה מזורזת של חובות חיצוניים של המדינות העניות ביותר. כפי שכתבתי בפרק קודם בנושא, 18 המדינות העניות חייבות כ-45 מיליארדי דולרים למוסדות הסיוע הבינלאומיים והן כלולות ממילא בתוכנית למחיקה הדרגתית של החובות, שמתבצעת מזה שבע שנים תחת פיקוח קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי.

כדי לזכות בשמיטת החובות במסגרת תוכנית זו, צריכה המדינה הענייה להוכיח שעמדה בשורת יעדים שהתחייבה להשיגם: צמצום השחיתות, חיסול המונופולים המקומיים, הגברת התחרותיות, כינון רשת ביטחון סוציאלית ושימוש בכספי הסיוע להקטנת העוני, ולא להעשרת השכבה השלטת. עתה באה היוזמה של בריטניה, מגובה על-ידי ארה"ב, להאיץ את המחיקה. החלטה עקרונית על כך התקבלה עוד לפני כינוס פסגת ה-8; במפגש בסקוטלנד מתקיים רק דיון על פרטי הביצוע.

במרחק בטוח מהמנהיגים חמוצי הפנים, שאינם נהנים איש מחברת רעהו, מקימים "מתנגדי הגלובליזציה" את הפגנותיהם הקבועות, שהפכו לתפאורת רקע צעקנית לכל התכנסות עולמית. השפויים מבניהם דורשים להאיץ עוד יותר את שמיטת החובות ולהגדיל את היקפה. זו דרישה בעייתית. אלף מיליארד דולר סיוע בינלאומי כבר הוזרמו לאפריקה מאז נסיגת האימפריאליזם. אף על פי כן, ההכנסה הריאלית לנפש במדינה אפריקנית טיפוסית נמוכה כיום ב-20% ממה שהייתה בתחילת שנות השבעים.

סיוע כלכלי חכם (לאו דווקא שמיטת חוב) יכול לעזור למדינה להיחלץ מפיגור ועוני, אך הוא לא יכול להחליף את היוזמה המקומית. העניים, ולא אף אחד במקומם, צריכים לרצות להשתחרר ממשטרים מושחתים ורודניים, מאליטות חוגגות, ממדיניות כלכלית המגנה על אינטרס של מעטים על חשבון רבים. הם צריכים לצאת מהאדישות ומההשלמה עם מצבם ולקרוא עליו תיגר. כך עשו עמי מזרח אירופה כשהשתחררו מהקומוניזם והחלו לצמוח כמעט בלי שום סיוע כלכלי חיצוני. כך עשו מדינות אסיה, שהן עכשיו נמרים של שגשוג. כך עשו אפילו אחדות מבין מדינות אפריקה, שעלו על דרך הרפורמות (אוגנדה, למשל). אבל זימבבואה, שהייתה לפנים מדינה חקלאית מייצאת, הידרדרה תחת משטר רודני מטורף לעוני ורעב מחפיר. מחיקת חובותיה לא תועיל לענייה, היא תועיל רק לדיקטטורים שלה.

אין זה מקרה שבאף מדינה דמוקרטית אין רעב; הרעב, קבע עוד ב-1998 חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סֵן ההודי (יש לו אתר באוניברסיטת הארוורד), לא פקד אף מדינה שנערכות בה בחירות חופשיות, שיש בה אופוזיציה פוליטית, שנשמר בה חופש העיתונות וחופש הביטוי בכללותו. אתה רוצה לחסל רעב, אומר סן - התחל בהתקנת דמוקרטיה וזכויות אזרח. העולם הראשון יכול וחייב לעזור לעולם השלישי לזקוף את גבו. אבל העולם השלישי צריך קודם כל לזקוף את ראשו ולראות את המציאות כמות שהיא: העוני אינו גורל ואינו אשמת המערב; העוני הוא ברובו המכריע מעשה ידי הפוליטיקאים המקומיים.