אני, חזירה
העיניים הגדולות של הבלונדינית שוב הביאו אותה להתבזות מול שמונה בוחנים. כרוניקה של כישלון ידוע מראש
שחקנים הם עם של חזירים. לא במובן הבהמי של המילה, אלא במובן הרוחני. לא משנה איזה תפקיד נדקלם בפאתוס בטלנובלה התורנית, או איזו חלטורת סוף שנה נביים בתיכון העירוני להשלמת הכנסה, תמיד נמצא את עצמנו רצים אחוזי טירוף מאודישן לאודישן במטרה להשיג את התפקיד הבא. אנחנו רק שומעים שחקן ממלמל משהו על זה שיש לו אודישן לעונה השנייה של "מילואים" וישר אנחנו שולפים סלולרי, רצים בשו-שו לפינת החדר ודורשים מהעושק שלנו להיות שם גם. כאמור - חזירים. תמיד חושבים על מה שאין. אף פעם לא מצליחים להתענג על מה שיש. גם ברגעי התהילה אנחנו חיים בחרדה של "הנה עוד שנייה וחצי הסדרה/התוכנית/ההצגה שלי מסתיימת ואני חייב/ת להשיג לי פרויקט חדש".
"הרקדנית", חברה טובה מ"הפמיליה" שזכתה לפזז באנסמבלים נחשבים באירופה, טוענת שמדובר בתופעה אוניברסלית. לדעתי זה לא הופך את העניין לחצי נחמה, כיוון שהחזירות הישראלית היא ברמה של מחלת נפש. זה כנראה קשור לעובדה שאנחנו עם בהכחדה. החרדה הקיומית שלא יהיה לנו מה לאכול מחר בבוקר טבועה לנו יותר מדי עמוק בגנים. כך פיתחו השחקנים היושבים בציון את הרצון לאגור עוד, עוד, עוד ועוד עבודות, גם אם בסופו של דבר זה מוביל אותם להתמוטטות עצבים. השבוע נפלתי גם אני במלכודת החזירות, למרות שרק לפני פחות מחודש התבשרתי על תפקיד חדש בסדרה - מה שאמור לאפשר לי לשבת רגל על רגל בבית ולגזור תמונות שלי ממדורי רכילות לפחות עד החורף. אבל עוד לא הספקתי לצלם אפילו שוט אחד ואני כבר פוזלת קדימה, אחורה ולצדדים.
בשבוע שעבר התבזיתי באודישנים של "זאפ לראשון" והעמדתי פנים שאכפת לי מילדים מנוזלים, נפגשתי עם בכירים בערוץ הבידור הישראלי שעולה אוטוטו לאוויר, רצתי עם עדי כהן לאודישן של המחזמר "המפיקים" בקאמרי וביום שישי האחרון הייתי באודישן הכי חם בעיר למחזמר "סיפור הפרברים".
עם יד על הלב, ברברה סטרייסנד אני לא. מצד שני, גם מיכל ינאי, עודד מנשה וטל מוסרי לא. מה שלא מונע מהם לדפוק קופה בחלטורה מוסיקלית כל חנוכה. אם הם יכולים, גם אני יכולה, למרות שאני לא באמת יכולה. שבוע שלם זייפתי למוות את "אמריקה" ("איי וואנט טו בי אין אמריקה!") מתוך "סיפור הפרברים" ושיגעתי את "השרירי" עם לופים אינסופיים של שירה ומחול לטיני. מכיוון ש-90 אחוז מכיבוש תפקיד הולכים להתאמת המראה (זאת האסטרטגיה שלי!) ומכיוון שאני אובססיבית, טוטאלית ומשקיענית - הלכתי על הופעה פורטוריקנית אותנטית בהשראת ג'יי לו. עגילי חישוק ענקיים, ליפ גלוס תחנה מרכזית ושמלה פרחונית לבית "טופר" ז"ל שמצאתי אצל אמא שלי. וינטג' עלאק.
אני מודעת לעובדה שכשאני פולשת לחדר המתנה באודישנים מרבית השחקנים מסתכלים עליי במבט של "מי זאת הפתטית/חולת נפש/מתלהבת שחושבת שפורים הגיע?" אבל כזאת אני, הולכת עד הסוף. באודישן הנהנתי לשלום לסער בדישי, אושרי כהן, גיא זוארץ, נינט (יש עוד מישהו ב"השיר שלנו" שלא הלך לזה?), מיכל אמדורסקי, אפרת גוש, ל-50 אגואים נוספים ועוד 200 בוגרי בתי ספר למשחק טריים, שהסיכוי שלהם להתקבל שווה ערך לסיכויים שלי לקבל אוסקר.
כדי להעביר את הזמן אני מקטלגת את הממתינים באודישן לשתי קבוצות: "המתרכזים", שלה אני שייכת - אלה שמגיעים, יושבים בדממה ומתחברים לדמות (אל תשאלו אותי מה זה אומר), והקבוצה השנייה והמעיקה מכל: "המתלהבים" - אלה שמדקלמים בצרחות את הטקסט שלהם, מחממים את הגרון עם תרגילי "לו לי לו" ומתעקשים לנהל איתך סמול טוק כשהמטרה היא להתיש את האויב. כלומר, אותי. בשלב הזה אני מתחילה לפתח חרדות ביצוע ולהמציא לעצמי תירוצים ללמה אני צריכה לעזוב את המקום. בדרך כלל אני מתקשרת לעושקת ומייבבת לה ש"אני מתייבשת פה כבר שעה" והולכת תוך כדי מלמולים על כך שמדובר בביזיון ושאני לא צריכה לקחת חלק בזה. רק שהפעם נשארתי.
אחרי שעה וחצי, כשהאיפור כבר נזל והעצבים גאו, נכנסתי לבחינה. בחדר ישבו שמונה בוחנים עם הבעת פוקר פייס, שהיו עסוקים בקריאת קורות חיי בזמן שפיזזתי ושרתי על אמריקה. שני צלילים, צעד ספרדי אחד ולחלל האוויר נזרקה המילה "תודה". לא "דונט קול אס ווי וויל קול יו", לא "נשתמע" ובטח לא "עברת לשלב הבא". רק "תודה". תודה במובן של "את לא זמרת", "את לא רקדנית" ו"בטח לא מתאימה למיוזיקל". "מקסימום, נסי בהפקת חנוכה של ירון כפכפי או במופעי הקיץ של רשת מלונות פתאל". ידעתי שאני לא צריכה ללכת לאודישן הזה. אחרי הכל, יש לי כבר תפקיד ביד. למה הייתי צריכה להתבזות? למה הייתי צריכה לשמוע "לא"? למה אני חייבת ללכת אחרי העדר? אני, סלבריטאית?! אני, חזירה! ח-ז-י-ר-ה!
נ.ב
עוד שבועיים יש אודישנים ל"כבש השישה עשר" ב"הבימה". אני חייבת להשתחל לאודישן. חייבת.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
