תחבקו אותי

בתחושה הבסיסית שלי אני לא קיים, לא באמת משאיר זיכרון בכל מקום שאני נמצא בו. אני יודע שזה הכל בתחושה, אבל אני נורא בקלות מרגיש נעלם, ואולי זאת הסיבה שהלכתי להיות שחקן, כדי לקבל כל הזמן מראות של עצמי".

קשה להבין כיצד יפתח קליין, שחקן מוכשר עם רקורד של עשר שנות עשייה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, עטופות באריזה אטרקטיבית לכל הדעות, עדיין לא מרגיש שהבטיח את מקומו בהיכל הכבוד של התרבות הישראלית. הרי רק בימים אלה אפשר לקבל את קליין במפגן נוכחות משולב של כמה חזיתות: על במת תיאטרון הקאמרי בתפקיד ג'ים אוקונור בעיבוד מחודש לקלאסיקה של טנסי וויליאמס, "ביבר הזכוכית", בתפקיד ראשי בסרט "קאמבק" מקבוצת "בבון" שנמצא על מדפי ספריית הווידאו "האוזן השלישית", ובטלוויזיה, בפרסומת החדשה ל"רנו מגאן".

בגיל 33 וקצת קליין עדיין מרגיש שחובת ההוכחה היא עליו, אם רק ייתנו לו הזדמנות. כבר שנים שהוא עולה ערב ערב על במות התיאטרון, לובש ופושט דמויות ותפקידים, שעל אחד מהם ("בצהרי היום", הצגת היחיד שלו ב"קאמרי", שם הוא מגולל את סיפורו של אריה שגב, שחזר מהשבי המצרי) קטף את הפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו לשנת 2004.

אלא שבעידן בו הטלוויזיה היא מדיום שאי אפשר איתו אבל הרבה פחות בלעדיו, דרכו של קליין אל תודעת הציבור נזקפת עד שיוכח אחרת לזכותו של גידי, הדמות שגילם בסדרה המצליחה של האחים ברבש, "טירונות". קליין הרביץ שם גרסה משכנעת וכואבת למדי לסיפורו של שוקי בסו, החייל שרצח את אביו כדי לגאול את אמו מייסוריה. "אחרי שטירונות ירדה", הוא מודה, "הייתי

נורא מבולבל עם כל הפידבק הזה שקיבלתי מהקהל. לקחתי את עצמי נורא ברצינות, וזה היה שיעור מצוין מבחינתי, כי מה שחשוב באמת זאת העבודה, לא אני זה שחשוב. אני בכלל שונא גינוני כוכבות".

ובכל זאת מישהו שם ב"רנו" חשב שאתה יכול למכור את הרכב.

"תמיד איכשהו נמנעתי מללכת לאודישנים לפרסומות, שזה אקט מביך למדי, אבל הפעם המלהקת ביקשה אותי ספציפית וזה יצא אחלה".

בוויז'ן שלי אני דווקא רואה אותך יותר בכיוון של BMW, יוקרתי אבל שקול.

"הייתי הולך על הדימוי הזה, אבל גם ה'רנו' השחורה מספקת את זה. תראי, מבחינתי זאת היתה חוויה טובה. האמת שגם נורא התגעגעתי לטלוויזיה, אני מאוד אוהב את המדיום הזה. מבחינת התודעה והפריצה לקהל הרחב בעצם בארץ זה המדיום הכי חזק, יותר מקולנוע ויותר מתיאטרון, זה בטוח. בשנים האחרונות לא משנה מה אני עושה וכמה תפקידים שאני משחק בתיאטרון, אני תמיד אשאר ההוא מ'טירונות' ל-90 אחוז מהאנשים".

טלנובלה יכולה להיות מקפצה טובה.

"אני לא חושב שיש לטלנובלה את האימפקט הכי גדול. אני חושב שאנשים שמשתתפים בטלנובלות נשכחים יומיים אחר כך".

לא לגמרי מדויק. בטח לא שחקנים שבאים מתיאטרון.

"שרון אלכסנדר היה שרון אלכסנדר עוד הרבה לפני שהוא עשה טלנובלה. אני מדבר על מי שזאת תחילת דרכו וחושב, 'הנה אני הולך לעשות את הפריצה הגדולה'. בסופו של דבר רובם לא נשארים בתודעה, כי טלנובלות זה משהו מאוד רדוד שלא נשאר לך בזיכרון, לא טוען אותך רגשית. תראי, עשיתי את 'החצר' שהיתה טלנובלה נחמדה, אבל בסופו של דבר היא עדיין טלנובלה, לא יותר, לא פחות".

טלנובלה לא, דרמה כן?

"בשמחה. בטח. אני בכלל חושב ששחקן חייב לעבוד בכל מדיה, אחרת הוא לא מגיע למיצוי של המקצוע. אני מאוד נהנה בתיאטרון, אבל זה לא ממלא לי את כל הצורך".

ליאור אשכנזי, בן גילך פלוס מינוס, שחקן עובד בכל מדיה אפשרית. היית מתחלף איתו?

"מבחינת השלב בקריירה שבו הוא נמצא? בשמחה רבה. מאז שליאור עשה את 'חתונה מאוחרת' הוא משחק אותה בגדול, ואני מוריד בפניו את הכובע. הוא תופס את העולם בביצים ואני רק יכול לאחל לעצמי את אותו הדבר".

היית מתערטל בשביל תפקיד?

"אני לא חושב שבגלל שהוא התפשט הוא הגיע לאן שהגיע. חוץ מזה בהצגת היחיד שלי אני מתפשט חופשי".

ג'ים אוקונור, הדמות שאתה מגלם ב"ביבר הזכוכית", הוא סוג של קלישאה מהלכת של החלום האמריקאי. יש לך חלומות על הוליווד?

"על הוליווד לא, אבל יש לי תוכניות לנסוע עם 'בצהרי היום' לברודוויי. לפני שנה הייתי בפעם הראשונה בניו יורק וחטפתי בומבה. נדהמתי מהעיר הזאת. הרבה שנים אמרתי שאני לא רוצה הוליווד ולא ניו יורק, ושהכי טוב להיות שחקן מצליח בישראל, שזה המקום שלי, המדינה שלי והשפה שלי, ובסופו של דבר זה נכון. אבל יש לי איזו פנטזיה חדשה לחיות בחו"ל לתקופה של שנה שנתיים. אני לא יודע בדיוק איך אני אעשה את זה עם אשתי והילדים, אבל זה חלום שהולך ונהיה ממש חזק. ליאת גליק, שהיא גם חברה שלי, חייתה שם כמה שנים, וכשהייתי אצלה בביקור ראיתי איך היא חיה וזה השאיר עליי רושם גדול. לא בהכרח לעבוד שם, כמו להתמודד עם האי שייכות, עם הלבד, משהו בזה קוסם לי".

פרסומות לטלוויזיה, יודע כל סטודנט מתחיל לתקשורת, הן בורג קטן בתעשיית האשליות הזאת שנקראת תרבות הצריכה. אל בית הקפה שבו קבענו להיפגש מגיע קליין רכוב על אופניים מודל ענתיקה ומשהו, רחוק מיליון פנצ'רים מהדימוי הנהנתן שהוא מוכר בפוסטרים שעליהם הוא מודבק ברחבי העיר או מהחלום האמריקאי של ג'ים אוקונור. הוא משתדל להיות איש המשפחה הכי טוב שהוא יכול ("אני מתמודד על תואר 'אב השנה'"), מנסה להיאבק בגיל הכרונולוגי ולהפסיק לעשן ("מה קרה לך, אני אוטוטו בן 40, מתחילים לפחד מהמוות") ומבסוט ממה שהוא רואה בטלוויזיה ("אני נורא אוהב ריאליטי ונורא אוהב ערוץ !E. אין כוכבנית הכי קטנה שתגידי לי את השם ואני לא יודע מי היא ומה היא"). עד שזה מגיע לקריירה שלו, ברוך השם, אין תלונות.

עד לפני כמה חודשים שיחקת ב"מאחורי הקלעים", מחזה שהעלה תיאטרון הקאמרי ושירד מהבמות לא הרבה זמן אחרי שעלה עליהן. כישלון זה משהו שמפחיד אותך?

"אני אגיד את זה ככה: מאוד חשוב לי להצליח במה שאני עושה, ואני מפחד לא להגיע למטרות שהצבתי לעצמי. הרבה פעמים אתה פוגש אנשים שאומרים לך 'וואלה, שחקן, איזה מקצוע קשה'. אבל המקצוע הזה לא קשה בעבודה עצמה, העבודה עצמה מהנה בצורה בלתי רגילה. הקושי הוא במסביב: באגו, בציפיות שלך מעצמך ובאכזבות שאתה סופג, בצורך הזה שכל הזמן ייקחו אותך לעבודה, ירצו אותך, יאהבו אותך. במקומות שבהם השליטה היא לא בידיים שלך, שם הקושי, ואתה צריך לנסות כמה שיותר לזכות בשליטה. זאת גם אחת הסיבות שאנשים רוצים להיות נורא מפורסמים, כי ככל שאתה מפורסם יותר השליטה יותר בידיים שלך. אתה מחליט מה כן לקחת, מה לא, למי להסכים ולמי לא. שלמה ארצי, שהוא אבא של אשתי, אמר לי פעם שבמקצוע הזה צריך לדעת מתי להוריד את המכנסיים ומתי ללבוש אותם חזרה. אני חושב שאני אחד שלא ממהר להוריד את המכנסיים. באופן יחסי אני די בררן, גם בגלל שהתיאטרון מספק לי את זה, הוא מאפשר לי בזה שהוא נותן לי משכורת קבועה, פרנסה טובה.

"תמיד הרגשתי דחוי, יכול להיות שזה משהו שהבאתי מהבית שלי. אני גדלתי בן אדם כועס, כועס על העולם שלא נותן לי את מה שאני רוצה. גם היום, כשיש לי אשה ושני ילדים, בבסיס שלי

אני נורא בודד ומרגיש כועס על העולם שלא בא לחבק אותי".

מסתדר עם פידבקים? קורא ביקורות?

"בתיאטרון נורא מחשיבים ביקורות. בעצם כאילו נורא מזלזלים בביקורות, אבל מיד רצים לקרוא כל ביקורת שמתפרסמת. לשמחתי, עד היום אף אחד לא ממש כיסח לי את הצורה. כשרק התחלתי ב'קאמרי' שיחקתי ב'הורדוס', הפקה של עדנה מזי"א, והיה לי שם תפקיד ממש קטנטן. נורא חיכיתי לביקורת, וכשהיא יצאה אפילו לא הזכירו אותי. נורא נעלבתי. ואז לאט לאט אתה לומד איך לקחת את זה. לא מזמן מישהו אמר לי שאסי דיין אמר 'מי שלא אוהב את הסרט שלי לא אוהב אותי'".

מאמין בזה? בחיסול חשבונות?

"כשאני מזמין אנשים לראות הצגה שלי אני מבהיר להם מראש שהם חייבים לפרגן. אם הם לא, הם יכולים לשכוח מהזמנות להצגות הבאות. כל השאר שיחשבו באמת מה שרוצים. נורא קל להיות מבקר, יש בזה תחושה נורא חזקה של כוח. אתה מרגיש שאתה יודע יותר מאחרים.

אבל לא רק מבקרים, כל אחד מאיתנו, יש לנו ביקורת, ומהצד אנחנו תמיד רואים יותר טוב, וזה בסדר, זה לגיטימי".

כבר עשר שנים שקליין מתחזק זוגיות צמודה עם שירי ארצי, מבקרת ספרות וכתבת תרבות לשעבר, שבימים אלו מנחה את "הסימנייה", תוכנית טלוויזיה בענייני ספרים. יחד ומחוץ למסגרת רשמית של נישואין הם מגדלים שני בנים, יהלי (6) ומיכאל (3), ומעמידים משפחה אלטרנטיבית של בית שבראשו זוג אמנים.

שירי אמרה לא מזמן בראיון שהיא מקנאת לך, שלא תמיד קל לה לראות אותך עולה לבמה עם פרטנריות מתחלפות.

"שנינו מנסים באמת להיות שם כמה שיותר אחד בשביל השני, ולא להיות מאוימים אחד מההצלחה של השני. ובאמת, ככל שאנחנו זוג יותר שנים, אנחנו מצליחים להיות יותר נינוחים אחד עם השני. אנחנו יחד מגיל מאוד צעיר. מצאתי את עצמי אב לילד בגיל 26. זה לא היה מתוכנן, אבל התאהבנו וזה קרה. זה לא שלא הייתי שמח לעוד כמה שנות רווקות. כשיהיו לך ילדים, את תראי שהחיים נורא נסגרים באיזשהו אופן, וזאת הופכת להיות מלחמה מתמדת בשגרה. זאת הסיבה שבגללה הייתי שמח לעוד כמה שנות רווקות, לא בשביל המסיבות וזה, אלא בשביל המקומות האלה שבהם בן אדם פוגש את עצמו לבד, פתוח לעולם. אבל אני אבא טוב מאוד. הנה רק עכשיו לקחתי את הילדים לאילת, רק אני והם. שירי היתה בבית וחגגה את החופש".

עקר בית נואש?

"זה מצחיק, ישבתי בחוף באילת עם הילדים שלי וישבו לידי איזה ארבעה גברים אילתים שזופים שנושא השיחה שלהם היה מתי הם מוציאים את הילדים מהגן, מתי הילד בוכה. גם אני כזה. זה קטע כזה, כולנו הפכנו לקצת הומואים. אנחנו דור כזה של הומואים. האמת שמאז ומתמיד גברים הם גם קצת הומואים. קרמים? כן, למה לא? בטח, יש לזה ריח טוב, זה נעים. לא באובססיביות אבל פעם בכמה זמן אני שם. הייתי שמח לאהוב כדורגל, אבל זה ממש משעמם אותי".

דיברת על בית מרוחק יחסית, על סביבה שלא נתנה לך את כל הפידבקים שהיית צריך. איך היה לפגוש את משפחת ארצי באמצע החיים?

"תראי, זאת משפחה ששמה הכל על השולחן, בלי הפרדה ובלי 'את זה הילדים לא צריכים לשמוע'. ואני גם כזה. זה בהחלט לזכותם בעיניי. גם שלמה הוא ללא ספק איש מדהים - אמן אמיתי וחכם מאוד. יוצא לי הרבה פעמים להסתכל עליו, על האופן שבו הוא מנהל את חייו. אמנים הם אנשים עם המון זמן חופשי שצריך למלא אותו איכשהו. והוא בהחלט אחד שהולך קדימה כל הזמן, מבחינה יצירתית, מבחינת אקשן. זה יפה לראות את זה.

"זה מצחיק, לפעמים אני חושב שהילדים שלי לא בדיוק מבינים את משמעות המושג 'הולך לעבודה'. כשאני גדלתי אבא שלי היה הולך כל יום לעבודה במפעל. כשהוא הלך לעבודה ידעתי מה הוא אומר. כשהייתי בן 18 היה לי ויכוח עם אבא שלי. אמרתי לו שאני בחיים לא אעבוד בעבודה כזאת מ-08:00 עד 17:00, והנה עשר שנים אחרי, טפו טפו, אני מתפרנס יפה בלי 'ללכת לעבודה'".