עליון בלי גביזון
פרופ' רות גביזון, ממובילי הפוגרום על "האקטיביזם" כביכול, לא תסייע בשימור הנס הדמוקרטי של ישראל
בשנות ה-50 אירע בישראל נס: מדינה במצור, במצוקה דמוגרפית, ביטחונית וכלכלית, הנהיגה משטר דמוקרטי פעיל ביותר המבוסס על זכויות היסוד של אזרחיה. את הנס הזה גרם במידה רבה בית-המשפט העליון של אז. הוא הכריח את השלטון רב העוצמה של בן-גוריון להשאיר על כנו עיתון קומוניסטי עוין ("קול העם") וכך קבע את חופש הביטוי; אילץ את הממשלה להעסיק יריב פוליטי קשה (ישראל אלדד) כמורה, וכך קבע את חופש העיסוק, הזכות לשוויון ועצמאות השירות הציבורי; קבע את חופש ההפגנה, חירות ההתאגדות ועוד ועוד. את זאת עשה ללא חוקי יסוד. זה היה בית-משפט אקטיביסטי.
אילו פעלה אז פרופ' רות גביזון, היתה בוודאי טוענת, כפי שהיא טוענת היום (כלפי בית-משפט עליון מתון הרבה יותר), שבית-המשפט הוא "שחצני", מתערב בעניינים לא לו, נוטל לעצמו סמכויות שאין לו. קשה להבין על אילו החלטות בג"ץ מלינה פרופ' גביזון. על שהורה להעמיד לדין קצין בכיר שפקד להכות נערים פלסטינים באינתיפאדה? או שמי שהוגש נגדו כתב אישום בפלילים אינו כשר לכהונת שר? או שהמדינה אינה רשאית להעדיף זרם דתי אחד על אחר? או שגם לנשים יש זכויות? שעינויים אסורים? או - אבוי - על כך שבית-המשפט ביטל שני חוקים של הכנסת, בפעלו כמצוות הכנסת בחוקי היסוד?
רות גביזון סבורה שבית-המשפט העליון חייב לפעול על בסיס של "הסכמה לאומית"? זו דמגוגיה פוליטית, העומדת בסתירה ליסודות הבסיסיים ביותר של דמוקרטיה תקינה. אין צורך ב"הסכמה לאומית" כשמדובר בזכויות יסוד; זכויות היסוד הן חלק מעצמיותנו כבני-אדם ואינן תלויות בהסכמת איש. אבל גביזון, בראיון שנתנה לארי שביט, כופרת בלגיטימיות של בקרה שיפוטית על חלק ניכר ממעשי השלטון, בעיקר כאלה הזוכים ל"הסכמה לאומית".
רות גביזון היא ממובילי הפוגרום על "האקטיביזם" כביכול של בית-המשפט העליון; סיסמה ריקה וחלולה, המתמוססת לנוכח החלטות בית-המשפט העליון בשנות ה-50, כאמור. זוהי סיסמה שבאה מחוגים פוליטיים (בעיקר כשהם בשלטון) שאינם רוצים מגבלות דין על הפעלת הכוח השלטוני ("בגלי בג"ץ ובלי בצלם"). אבל בית-משפט במדינה דמוקרטית חייב לרסן את השלטון כשזה שוכח שגם הוא כפוף לדין, ובעיקר כשהוא מפר זכויות יסוד.
לדעת רבים, בית-המשפט העליון בשנים האחרונות הוא דווקא פסיבי מדי ונכנע מפעם לפעם ל"קול ההמון". דוגמאות: בית-המשפט אישר את גירוש 400 "אנשי החמאס" בשל לחץ בשלטון והרחוב. הוא פעל על פי "ההסכמה הלאומית", כחפצה של פרופ' גביזון ותומכיה, למרות שהגירוש היה מנוגד לדין. למעלה מ-30 שנה נמנע בית-המשפט העליון מלעסוק בעניין האפלייה הנוראה בגיוס לצה"ל. ויש עוד.
מדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא בית-משפט הגון, מקצועי ואמין. הציבור הישראלי מבין זאת. לכן, על-פי הסקרים, זוכה בית-המשפט בישראל לאמון רוב עצום של הציבור, בשיעורים הגבוהים בהרבה ממוסדות שלטון אחרים בארץ (פי 5 ויותר, למשל, מהאמון במערכת הפוליטית) והרבה יותר מהאמון שרוחש הציבור ברוב מדינות העולם המערבי לבתי-המשפט אצלם. כדאי שנשמר את הנס. רוב גביזון לא תסייע בכך.
שלמה כהן, ראש לשכת עורכי-הדין בישראל
דרור ארד-אילון: הכנסת קובעת מה טוב
לפנייה לכתב/ת 
