פעם שלישית, שפונגל
האלבום החדש וכנראה האחרון של מלכי הפסיכדליה האלקטרונית מוכיח שהם לא איבדו כלום במשך השנים
הצמד "שפונגל" מורכב מסיימון פוספורד וראג'ה ראם, שני אמנים מוערכים בזכות עצמם. פוספורד בזכות המגע הייחודי, תיק העבודות המרשים שלו, והכישרון הבלתי מבוטל. ראג'ה ראם בזכות היותו בעיקר, ראג'ה ראם, הסבא של הטראנס כפי שהוא מכנה את עצמו - וביחד השניים מרכיבים את אחד מהרכבי האלקטרוניקה הפסיכדלית החשובים ביותר שקמו, עכשיו עם אלבום חדש.
שפונגל תמיד היו שם נרדף למוזיקת אמביאנט איכותית, נוטפת פסיכדליה ומשפיעה. שני האלבומים הקודמים של ההרכב, Are You Shopongled ו-Tales of the Inexpressible הולידו שלל קטעים זכורים לטוב כמו Dorset Perception, כאלה שגרמו לרבים להרים גבה ולתהות על קנקנו של השפונגל לעומק כמו Divine Moments Of Truth, ששימש כפסקול לאחד מסרטוני הפלאש הידועים ביותר ברשת, או יצירות מופת כמו Around the world in a tea daze.
שפונגל תמיד סיגלו לעצמם אווירה נטולת גבולות, נטולת ז'אנרים, והאלבום החדש מספק בדיוק את הסחורה הזו. Nothing Lasts... But Nothing Is Lost, שמו של האלבום, מרמז אולי על הציפייה חסרת הגבולות של קהל המעריצים הרחב שרכש הצמד לקראת האלבום ומסמל גם את סוף דרכו כנראה של אחד מההרכבים החשובים והמעצבים ביותר בשמי האמביאנט והצ'ילאאוט העולמי. שום דבר לא נמשך לנצח, כולל הרכבים, אבל העיקר הוא שאצל שפונגל, אפילו שמץ מהכישרון והמקוריות לא אבד בדרך.
האלבום מורכב מ-20 קטעים, אבל מתנגן כיחידה אחת, כשפוספורד את ראם משלבים בין שלל כישרונות וטעמים. שפונגל נעים בין אמביאנט רך (Botanical Dimentions), סמבה ברזילאית (אחד הקטעים המהנים והמענגים באלבום, Levitation Nation), ואפילו מחברים מטאל לצ'יל אאוט, בשילוב עבודת החלילים של ראג'ה ראם וזמרת אוורירית.
גם הקריצה הישראלית פה, עם אחד הקטעים המרשימים ביותר מבחינה טכנית, Schnitzl'd in the Negev. רצועה נוטפת נוסטלגיה, עם מלודיות שמחזירות את השומע לשנים כמו 96', לתקופה של גני חוגה, לפסטיבלים ומסיבות הטבע שופעות האינדיאנים הים-תיכוניים המצויים. קטע חריף אחר, The Stamen of the Shaman, משלב בין חטיבת כלי נשיפה אה-לה "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" עם קטע ווקאלי נוסף ומחדד עוד יותר את החוויה השפונגלית.
למרות כל הטוב הזה, נשארתי עם תחושה של החמצה מסוימת. האלבום מהוקצע, עם ההפקה הבוטחת של פוספורד, מספיק פסיכדליה לכולם, אמביאנט למי שרוצה ואפילו קטעי דאב רקידים וטעימים. אבל משהו בדרך, בין האלבום הראשון והשני ועד השלישי, הלך לאיבוד. שפונגל עדיין יוצרים קשת רחבה ובוהקת של סאונד צלול ועסיסי, אבל חסרים לי קטעים שמזכירים יותר את DMT או את And the day turned to night.
לסיכום, מדובר באלבום חובה לכל מי שמכיר את שפונגל. ולמי שלא מכיר, כדאי שירכוש את שני האלבומים הראשונים, ינעל את עצמו בבית הממוזגן, יעלה לפול ווליום ויתן לפוספורד ולראם לקחת אותו למסע בנבכי הפסיכדליה.
לפנייה לכתב/ת 
