שתף קטע נבחר

הופרדו בלידתם

"הכינור והפרסה" מאת ערן בר-גיל מציג שתי עלילות שונות שלא מתגבשות היטב לכדי רומאן

הרומאן החדש של ערן בר-גיל הוא מסוג הספרים שחלקיהם עולים על מכלולם. הרומאן פורש שתי עלילות שונות, המסופרות על ידי שני מספרים שונים. מצד אחד, לפנינו סיפורו של דני, המנגן בכינור 11 שנה בתזמורת הפילהרמונית של תל-אביב. הפרקים המוקדשים לו מתרכזים באימונים הקדחתניים שהוא עורך כדי להיות מוכן לקונצרט הראשון שלו כסולן. מצד שני, לומד הקורא על הנער יוני ועל חבריו, שרובם לומדים בכיתה הטיפולית של בית הספר ליידי דייויס.

 

שתי העלילות הנפרדות מסופרות היטב וסגנונן מותאם לאופי השונה של גיבוריהן. עם זאת, הקשר בין שתי העלילות אינו מפותח דיו, וההבטחה הטמונה בפרק הראשון של הרומאן איננה מתממשת. הפרק הראשון מביא נתוני פתיחה שיש להם פוטנציאל רב. הזמן הוא יום הולדתו השביעי של יוני. אמו, השוכחת ברוב ימות השנה את העובדה שבנה הוא ילד מאומץ, נזכרת בדרך המקרית שבה התגלגל לידיה: בעלה, שהיה רופא, גילה שבבית החולים שבו עבד שכבו שני תאומים זהים במחלקת הפגים. הוא ניצל את קשריו בבית-החולים כדי לקבל אחד מהם לאימוץ. היא לא יכולה להתחמק מן המחשבה "איך גנבנו את התור, איך בחרנו במקרה, איך הכל קרה במרוחק, ובכל זאת, מתוך כל זה, הולך וצומח ילד. לומד ללכת" (עמ' 16).

 

האקראיות והשרירותיות של הקיום האנושי נוכחות ברומאן מדי פעם: התאומים שהופרדו זמן קצר אחר לידתם נפגשים במקרה, כנערים. עם זאת, המקריות הזאת אינה נבחנת כאן לעומק ואינה הופכת לחלק מהותי של החוויה האנושית המובעת ברומאן. ההחמצה העיקרית קשורה לאופי החיבור בין שתי העלילות. כל אחד מהתאומים מוצג בתקופה אחרת של חייו. דני הוא איש מבוגר, שמאחוריו 11 שנה בתזמורת. על ילדותו ועל נערותו אין הקורא שומע דבר, מלבד האופן שבו הגיע למוסיקה והדרך שבה למד להתמסר לה.

 

עיקר הטקסט המוקדש ליוני, לעומת זאת, מתאר אותו כנער צעיר, המבלה זמן רב עם חבריו בחוות סוסים ומתכונן לתחרות ברכיבה בסוסיאדה. כמבוגר יוני מופיע בקצרה רק בסיום הרומאן, כשדני מבקש את עזרתו במציאת אביו המאמץ שאבד. כל אחד מציריו של הרומאן מתואר בדרך משכנעת. חייו של דני כנגן בתזמורת ויחסו המורכב למוסיקה (הפוגם ביחסיו עם נשים) מתוארים בצורה מעניינת ומהימנה. גם משיכתו של יוני לבעלי חיים (בבגרותו הוא מוצא את פרנסתו באילוף כלבים ובטיפול בהם) מוארת היטב.

 

לזכותו של בר-גיל יש לומר שהוא לא הלך אחרי פתרונות קלים וצפויים, ולא הפך את התאומים הזהים לאנשים המגלים פתאום את הדימיון הגמור שביניהם. אדרבא, דני נמנע מקרבתם של כלבים ויוני נמנע מלהאזין לנגינת כינור. דני מבין היטב ש"הכלבים והכינור מבדילים בינינו" (עמ' 218). לטעמי, הצד היפה ברומאן הוא המתח בין השוני הזה לבין קווי הדימיון המתגלים מעבר לו.

 

מי שיקרא את הרומאן קריאה איטית יגלה, בין השאר, שדני ויוני קולטים את העולם שסביבם במידה רבה דרך קולותיו, שניהם מנסים לשלוט על רגשותיהם באמצעות תרגילי נשימה ושניהם מתאווים להגיע לרגעים של איָן גמור. ברגעים נדירים של אקסטזה דני מצליח בעת הנגינה "לשכוח את הכל, להתאיין, להיעלם ולדייק כנגד כל הסיכויים" (עמ' 35). גם יוני, לפני השינה, רוצה "להיות כלום בתוך כלום, שום דבר... להיות בלי להיות. להיות ולא לדעת שאתה ישנו" (עמ' 149). עם זאת, קווי דימיון אלה, מעניינים ככל שיהיו, אינם יוצרים חיבור עשיר ומשמעותי בין שתי העלילות. הכינור והפרסה, שהעניקו לרומאן את שמו, נותרו רחוקים מדי זה מזה, והעמדתם זה לצד זה יצרה רומאן בלתי מגובש.

 

  • מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"

 

ערן בר-גיל, "פרסה וכינור", חרגול, חרגול פלוס, 254 עמ'
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר. האקראיות הבלתי נסבלת של הקיום
לאתר ההטבות
מומלצים