איפה הם היום - אד הורטון

הוא אולי לא ייזכר כאחד השחקנים הגדולים שאי פעם לבשו את המדים הצהובים של מכבי תל אביב, אך בוודאי כאחד החביבים שבהם. תאמינו או לא, הנער השמנמן שהגיע לישראל בגיל 23 כדי לנסות את מזלו באירופה אחרי עונה בודדת ב-NBA הוא היום פוליטיקאי משופשף בבית הנבחרים של מדינת אילינוי. בניגוד לאוהדי מכבי, אזרחי המדינה בחרו בו לייצג אותם בזירה הפוליטית והוא עושה זאת היטב כבר חמש שנים. חבר נאמן במפלגה הרפובליקנית במדינה. הכדורסל בחייו התמצה עד השנה בעבודתו כעוזר מאמן בתיכון שלו בעיר ספרינגפילד.

לפרויקט המלא של "איפה הם היום" - לחץ כאן

"אני עובד כנציג בבית הנבחרים. פתחתי בקריירה כפוליטיקאי ב-2000 - שנה אחרי שפרשתי מכדורסל ואני נהנה מאוד מהעבודה שלי, שכוללת הרבה מסעות ופגישות עם אנשים. למרות זאת, אין בכוונתי להמשיך בכיוון זה או להתמודד על תפקידים בכירים יותר. טוב לי איפה שאני עם שלושת הילדים שלי (בני 11, 6 ושנה), שגם כך עושים מהומה בבית. אפילו יותר מבמליאה עצמה". למרות הרעש בבית, שניכר במהלך השיחה, הורטון נשמע שליו ומבודח במיוחד - משהו שלא הייתם מצפים מאדם שעבר ניתוח לב בגיל 28. "זה היה פגם מולד שלי. תיקנתי אותו ומאז לא חזרתי שוב לבית החולים".

15 שנים אחורה, בקיץ 1990, היה הורטון הבריא והצעיר בתחילת הקריירה המקצוענית שלו ואחרי עונת רוקי בינונית בוושינגטון בולטס, החליט לנדוד עד למזרח התיכון - לתל אביב. "אחרי העונה בוושינגטון הרגשתי שהבנתי איך זה עובד, ראיתי את הכל ולמרות שהיו לי הזדמנויות להמשיך בלוס אנג'לס קליפרס וניו יורק ניקס, רציתי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי ולהתנסות בחווייה האירופית" מספר הורטון שהספיק לשחק מאז גם בארגנטינה, ספרד, צרפת ובלגיה. "לא הרשתי לעצמי לפחד מהמצב הבטחוני. רק רציתי ליהנות ולשחק כדורסל, שמתי מבטחי באל ונסעתי לשם, אבל היו הרבה דברים שהפריעו - כמו מלחמת המפרץ שפרצה בינואר 1991".

"היום אני זוכר את כל החווייה הזאת לטובה. הפצצות ומסכות גז וכל זה. אני מספר בגאווה לכל החברים שלי: 'אד הורטון היה במלחמה'", אומר הורטון, "עכשיו זה נשמע לי נחמד, למרות שזה לא היה נעים כשזה קרה. אני זוכר למשל בפעם הראשונה שהיתה מתקפת טילים. ישנתי בדירה שלי במגדלי דיזנגוף, כשפתאום נשמעה סירנה. התעוררתי ומיד פתחתי את הרדיו. נלחצתי ולא הבנתי כלום, כי השדרן דיבר בחמש שפות, לפני שהוא הודיע באנגלית שיש התקפה של חמישה סקאדים".

"לא ידעתי מה לעשות. יצאתי מהדירה שלי בקומה ה-17 של הבניין וניסיתי לרדת במעלית, אך זו היתה מושבתת. בלית ברירה שעטתי במורד המדרגות. הייתי כל כך לחוץ, שהתעלמתי מכל הדיירים שמילאו את חדר המדרגות ובלהט הריצה פגעתי בלא מעט מהם פיזית. אחר כך הצטערתי על זה ובפעמים הבאות, במקום לרדת למקלט, נשארתי בדירה והתחבאתי מתחת לשולחן. החזקתי מעמד 14 יום ואז נשברתי ונמלטתי מהמדינה עם דונלד רויאל. לקחנו טיסה ללונדון ונשארנו שם עד סוף המלחמה. התגוררנו שם כחודש ויצאנו משם למשחקי החוץ של מכבי בגביע אירופה".

- איך שמרתם על כושר משחק לאורך אותה תקופה?

"אני ודונלנד היינו משחקים אחד-על-אחד והולכים לחדר כושר ביחד. באותה תקופה לא נערכו משחקים בישראל וכל פעם היינו צריכים לפגוש את הקבוצה באולם אחר באירופה. זה היה מצחיק, היינו נודדים ברחבי אירופה ומגיעים לספרד, צרפת או איטליה, איפה שמתקיים משחק. ואז בסיומו היינו נפרדים לשלום מהחברים שלנו ואומרים: 'נתראה בשבוע הבא בספרד'. לדעתי, הסיבה שהצלחנו להגיע באותה שנה לפיינל-פור האירופי (פאריס 1991), היתה שבגלל שאת כל הסיבוב הראשון שיחקנו בחוץ, אחרי שנגמרה המלחמה, היו לנו רצף של 15 או 16 משחקי בית ואנחנו ניצחנו כמעט בכולם".

נבחר הציבור הורטון. במשרד עם ג'ינס וטי-שירט ולברון ג'יימס כשומר מסך 

מכבי כאמור הגיעה לחצי הגמר, אך הובסה 101:67 על ידי ברצלונה של אאודי נוריס. אחר האירועים היותר חיוביים מהמשחק הזה היתה הטבעה מדהימה של הורטון, שהתעופף מאיזור קו העונשין ועד לטבעת לתדהמת השחקנים במגרש והאוהדים ביציע: "אני זוכר את המבצע הזה. גם אני לא יודע מאיפה זה בא. הלוואי והייתה לי קלטת וידאו, כדי שאוכל לנסות ולשחזר אותו".

ההטבעה המדהימה של הורטון היתה אולי הרגעים החיוביים הבודדים של מכבי באותו משחק ואחד היחידים של הורטון באותה עונה, במהלכה איכזב את הצוות המקצועי והאוהדים והיה מועמד פעמים רבות לשיחרור מוקדם. "זה דבר אחד שלא אהבתי במכבי. אין להם סבלנות. הם כל הזמן מחליפים שחקנים ולא נותנים לך זמן להתאקלם", אמר הורטון שדווקא הצליח לשרוד עד סוף העונה, שגם הוא יודע שהיתה מאכזבת. "היה לי קשה להתרגל לחיים החדשים מעבר לים".

"למרות שקיוויתי שהדברים הללו לא יפריעו, אני חושב שהקשיים מחוץ למגרש השפיעו על יכולתי. היה לי קשה להתאים את עצמי למציאות סביבי. האוכל, מזג האוויר המנטליות. היו אנשים טובים שעזרו לי כמו העיתונאית שוש אלוני (היום בערוץ הספורט), שהיא חברה טובה, או הג'ינג'י הנמוך (מוני פנאן). אני חושב שהייתי זקוק לשנה-שנתיים נוספות כדי להתאקלם ולתת מה שהיה לי להציע באמת".

אגב, כשמדברים על חברים טובים, הורטון נזכר מיד באיציק כהן, אותו סנטר בשרני שגיבה את הורטון מהספסל ולא פעם הועדף על פניו בחמישייה. כהן היה לידידו הקרוב ביותר בישראל. "אני לא אשכח את השם הזה בחיים. איציק כהן. אני רק הגעתי למדינה והוא טיפל בי. הראה לי איך להסתדר בסביבה, לקח אותי לטיולים בכל רחבי הארץ בים המלח ועוד מקומות היסטוריים, שבחיים לא הייתי מגיע אליהם בלעדיו. הוא היה השחקן הכי טוב בקבוצה" הוא מתלוצץ.

- וברצינות, מי היו השחקנים הטובים ביותר בקבוצה?

"היו הרבה שחקנים טובים במכבי ובישראל בכלל (הורטון זוכר לטובה במיוחד דווקא את קרווין הולקומב ממכבי רמת גן). היה את רויאל וגיא גודס שידע לקלוע מרחוק, אבל הכי טוב היה דורון ג'מצ'י. הוא היה צריך ללכת ל-NBA ולפי דעתי היתה לו הזדמנות לעשות זאת. חבל שהוא לא ניצל אותה. מבחינה התקפית הוא היה משתלב בלי בעיה כי היה לו כל מה שצריך, אבל ב-NBA לא מתפשרים על הגנה. בכל זאת, חבל שהוא לא ניסה לשחק בארצות הברית שנה-שנתיים, רק בשביל החווייה".

ג'מצ'י לא היה הדבר היחיד במכבי שהזכיר להורטון את ה-NBA. הוא מציין לטובה גם את מוסר הארגון ומוסר התשלומים. "לעולם לא היתה לי בעיה עם מזרחי ששילם לי תמיד בזמן, אפילו בזמן מלחמת המפרץ. משהו שקבוצות אחרות סירבו לעשות לשחקנים שברחו. אני זוכר שפעם הוא גם הצליח להחזיר לי כסף שגנבו לי מהדירה כשהייתי בלונדון".

"היינו במלון בפאריז ופתאום שמעתי דפיקה בדלת ב-3 בלילה", משחזר הורטון. "פתחתי את הדלת וראיתי את 'סימו' (מזרחי) שפקד עלי: 'תנשק אותי'. לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא התעקש, אז נישקתי אותו והוא הוציא מהכיס שלושת אלפים פרנקים שווייצרים וסיפר לי שהוא הצליח לעלות על עקבות הגנב והפעיל את האינטרפול שתפסו אותו והחזירו את הכסף. במשך כמה שבועות הסתובבתי עם בוחטה של פרנקים שווייצרים ואז כשבאתי להחליף אותם בדולרים, גיליתי שבעצם הרווחתי אפילו לא מעט כסף. ביום האחרון שלי בישראל, הייתי אמור להתלונן על הפושע, אבל מכיוון שהיה לי את הכסף בחזרה, ויתרתי על זה. לא רציתי שמישהו ישב בכלא בגללי, במיוחד שזו היתה גם שטות להשאיר כמות כזאת של כסף בדירה".

הורטון נחשב עדיין לבדיחה די גרועה בעיני רבים מאוהדי מכבי, אולם הוא זוכר אותם לטובה וכך את המדינה בכלל ומציין מקרה אחד משעשע שמסמל עבורו את הישראלים יותר מכל. "כשברחתי ללונדון, השארתי את המכונית שלי בחניון תת קרקעי מתחת לבניין שלי ואז, חודש אחרי חזרתי וגיליתי שהוא מכוסה במאתיים סטיקרים ודגלים של ארה"ב. הצבא האמריקני הרי עשה עבור ישראל את העבודה בעיראק וזו היתה הדרך שלהם להוקיר תודה. אמנם, לקח לי הרבה זמן ועבודה לנקות את המכונית ואיחרתי לאימון הראשון שלי מאז חזרתי, אבל הרגשתי טוב".

עם הנוסטלגיה מתעורר לפתע בהורטון רצון להגיע לביקור: "בכלל, זו היתה תקופה טובה. כולם צעקו לעברי 'אמריקנו, אמריקנו' ומחאו כפיים. זה פתאום עושה לי חשק לבוא לבקר עם המשפחה. להראות להם את רחוב דיזנגוף. להראות להם שזה באמת לא כמו שזה נראה בטלוויזיה".