אז השד לא נורא כל כך
כתב ynet שהצליח להסתנן למלון הקיצונים "מעוז הים", ולהעביר דיווחים חיים, מסכם יום של מאבק קצר ולא מרשים במיוחד מבחינת המתנחלים. אם כך השתלטו בקלות על מלון הקיצונים, אז אולי כל ההתנתקות יכולה לעבור בלי שום בעיה. ואולי בכלל אמצעי התקשורת הגזימו בתיאור גודלה של "המפלצת הימנית"
שום התנגדות של ממש. פה קריאה, שם זעקה ובלוני גז שנותרו מיותמים. עשרים דקות והכול מאחורינו. "המלון בידינו", הכריז מפקד הימ"מ במכשיר הקשר ונתן את האות לטפיחות הסחבקיות של הלוחמים המתוחים. מפקד בכיר בשטח התנשף: "בזמן אמת, נוער הגבעות התגלה כנוער נמושות". מה שהוביל אותי להרהר, אולי אנחנו בכלי התקשורת הגזמנו בתיאור גודלה של "המפלצת הימנית". אם כך השתלטו בקלות על מלון הקיצונים, אז אולי אפשר להתנתק בקלות.
רבע שעה לאחר שהסתננתי למלון הקיצונים הבנתי שהפעם, לשם שינוי, הגעתי בזמן. מתוך אותה פרצה ממש שאותה ניצלתי, הגיח צוות ימ"מ עם סולמות על הכתפיים, אלות ביד, ומבט נחוש בעיניים. אחריו נכנסו צוותים רבים, שנערכו לרע מכל.
כל צוות ידע בדיוק לאיזה חדר עליו לפנות. כל מפקד הבין בדיוק את מי עליו לעצור ולהעלות על האוטובוסים שכבר חיכו בחוץ. לא היה שם עימות אמיתי. זה נראה יותר כמו תרגיל, אימון, חימום לקראת הדבר האמיתי. כשעמדתי שם, מביט על המתרחש מבעד לעדשת המצלמה התחלתי להבין שזה העניין כולו. קיצוני הימין, שאחדים מהם הפליאו את מכותיהם בפלסטיני המסכן במואסי ולפני שבועיים ירו באחר ב"דרך הים" התגלו ככבשים בעור של זאב.
הכל החל ב-8 בבוקר. עוד יום שגרתי של הכנת כתבה מתוכננת בישוב עצמונה, אבל אז צילצל הטלפון הנייד, והעורך נשמע היסטרי על הקו: "זה מתחיל, רוץ לעזה, תהיה שם, סוגרים את הרצועה. המלון כנראה על הכוונת". טסתי לשם, והגעתי עוד לפני שפלוגת החיילים הראשונה הספיקה לחסום את הצירים.
מבט אחד על הנעשה. התייעצות. ואני מוצא עצמי עומד מול חיילים צעירים מאוד, אך נחושים עוד יותר. המפקד הוציא מכיס חולצתו את הצו של מפקד האוגדה - "אסור לך להיות כאן". חולפות מספר דקות ושוטר מזיע מגיח משום מקום ומאיים עלי "הרגע עצרנו שני כתבים, ידיהם קשורות באזיקונים והם בתוך הזינזאנה, רוצה להצטרף?". עשיתי הערכת מצב מהירה והחלטתי להתאדות מהמקום.
רגעי הפינוי בשטח (צילום: אילן מרסיאנו)
חלפו עוד כמה שעות. כוחות רבים של צבא סגרו את הכניסות למלון מכל עבר. מצאתי את עצמי על שפת הים, צמוד לחבורת צעירים משולהבים, שרצו בדיוק כמוני להסתנן למלון. הם רצו לעזור למתבצרים ואני רציתי לסקר אותם. הלכנו כמעט שלושה קילומטרים על רצועת חוף קצרה. בדרך חיכו לנו חבורת צעירים פלסטינים מהמואסי. מיד חשבתי על הפלסטיני שניצל מהלינץ', והרהרתי בכך שאולי זה לא רעיון טוב כל כך להיפגש איתם פה, אבל עברנו אותם בשלום.
אז הגיחו שוב החיילים. הם התעסקו עם המתנחלים הצעירים ואני ניצלתי את המצב והסתננתי עמוק לתוך שטח המואסי. קפצתי מעל גדר תיל, נכנסתי לחממות ופגשתי עיניים תמוהות של פלסטינים שעסקו בשלהם.
בריצה מהירה חלפתי על פניהם, יצאתי מהצד השני של החממה והמלון ניצב מולי. מרחוק ראיתי את הצעירים על הגגות מכינים את הצמיגים לשריפה, ואת בלוני הגז. כל שנותר לי הוא לחלוף על כביש גישה צר, להיכנס דרך הפירצה. חיכיתי לעיתוי המתאים. ג'יפים של הצבא חלפו במקום, והסתתרתי מתחת לשיח. מישהו הרעיש מאחור, הסתובבתי. זה יאיר אטינגר מ"הארץ". גם אתה פה? יש תחרות.
אטינגר, מלווה בצלמת שלו (איפה הצלמת שלי?), רצו ריצה אולימפית בדיוק באותה הדרך שבה הגעתי לפני כמה רגעים והגיעו עד אלי. החלטנו לחצות אחד אחד את כביש הגישה. מאז תחרויות הריצה הקצרות בתיכון, לא דפקתי ספרינט שכזה. נכנסתי והמשכתי באותה תנופה אל החדר הראשון במלון שניצב מולי.
בחדר משפחת פואה, שישה ילדים קטנים שתו מרק עוף עם שקדי מרק והביטו על החוף כאילו היו בטיול בקריביים. הילדים מרוצים "כיף פה, יש בלגן". מההסברים של מיכאל פואה, ממנהיגות יהודית בליכוד, הבנתי שהתנגדות אקטיבית לא צפויה לפחות לא באזור הזה של המלון. חיפשתי את המתבצרים "האמיתיים", הם לא נמצאו.
עשרים דקות חלפו והכל נגמר. הגעתי לתדרוך של אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, המרוצה מתנשף, כשבידיי זוג נעליים ובתוכן ביצבצו גרביים רטובות, מהמסע הקצר בים. ניקיתי את חול הים מהאזניים כדי לשמוע טוב יותר את האלוף הראל שסיכם "הכל הלך חד וחלק".
לפנייה לכתב/ת 
