מצחיקולה

בעידן ה"לפעמים חלומות מתגשמים" נדמה כי צו השעה דורש מהכוכבים של הרגע להיות מאושרים תמידית, עד כדי אקסטזה. להודות על המזל האגדי שנפל בחלקם, לספר שהם מתעוררים בכל בוקר לתוך גן עדן ולשפשף את עיניהם בחוסר אמון נוכח כל התהילה הפתאומית שנפלה עליהם. נתי קלוגר היא טיפוס אחר. בחורה מורכבת. דווקא כשהכל מסתדר לה היא מעדיפה לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על הדברים מהצד.

זה לא שהיא לא נהנית חלילה, היא פשוט מפוכחת. גם דברים טובים, היא יודעת, צריך לקחת במשורה, לאכול בביסים קטנים. אולי זה מה שקורה כשמתקרבים לגיל 30. "אני לא אחת שיכולה להגיד, היי, תראו אותי, אני כוכבת", אומרת קלוגר, ערב תחילת העונה השלישית של "הרצועה" בכיכובה בערוץ הצחוק ביפ. "אסור להיות שאנן ואי אפשר לקחת חופש בשום מובן. כבר המון זמן שאני לא בחופש, גם לא מנטאלי. ככל שיש לי יותר, אני נהיית יותר רעבה".

למה? כי את מפחדת שהכל ייעלם בדקה?

"יש משהו ממכר ומסחרר בהצלחה, אבל אני לא רוצה להתמסר אליה לגמרי. אם יש לי יום אחד פחות אינטנסיבי, תעלה לי המחשבה בראש שכמה זמן בכלל נשאר לי במקצוע הזה, ולאן החיים שלי הולכים. אני לא מרגישה כמו בת 30 ולא מתנהגת ככה, אבל כנראה שבכל זאת התבגרתי ואני לא יכולה להתעלם מהעתיד".

העונה השלישית של "הרצועה" מתחילה השבוע בלי טל ברמן, אבל עם כל החברים שהשאיר מאחור בדרכו ל"חדשות המדע". קלוגר מככבת שם לצד אורי גוטליב ו"הכלב" שגיב פרידמן, ובפיה טקסטים של אחד מגדולי הסאטיריקנים הישראלים, עוזי וייל. "תמיד היה פרוע ב'הרצועה', ועכשיו גם לא יהיה את טל שיאזן אותנו, כולנו נשחק דמויות. יש בזה משהו מפחיד. מעניין מה יתפתח מזה", היא תוהה בקול רם.

עד כה התוודענו בזכות קלוגר לסיגי, הפרחה האולטימטיבית, ולשרון ירקון, הכוכבנית בעלת הפרונט בהשראת אורית פוקס ("כשאני משחקת אותה, אני כולי ציץ"). בדומה לקרן מור, קלוגר היא שחקנית שנתפסת כעדינה ושברירית בפגישה אישית, אך כשהמצלמה עובדת היא מתמסרת לגרוטסקה בחדווה. "סיגי היא די אהבלה", מפרשנת קלוגר את בת דמותה, "אבל היא מגיעה לכל סיטואציה עם תיאוריות מאוד מגובשות משל עצמה, וקשה להגיד לה שהיא טועה. אם היא חושבת שהיא יכולה להיות רמטכ"ל או לזכות בפרס בפסטיבל קאן, היא תסביר לך את זה בצורה כמעט משכנעת. היא חיה בעולם משלה ואני מבינה אותה לגמרי".

היא נולדה כנתנאלה קלוגר ("אני מתה על השם הזה אבל כולם מתעקשים לקרוא לי נתי"), בתם הבכורה של צמד שחקנים בשלבי פרישה. "ההורים שלי הכירו בלימודי משחק ועבדו קצת בתחום, אבל כשנולדתי הם כבר הבינו שזה לא בשבילם. הם הגיעו לגיל שבו יש דברים חשובים יותר מלחכות לפריצה הגדולה. אמא התחילה לעבוד בבנק, ואבא כמנהל תיאטרון הילדים והנוער, והיום מנהל תיאטרון חיפה".

ולך הורישו את החיידק?

"כנראה. לא גדלתי כילדה פרפורמרית ומצחיקולה, לא שיוועתי שייתנו לי במה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת להיות שחקנית. הייתי מסתובבת עם אבא מאחורי הקלעים של התיאטרון וחולמת שזה יקרה לי".

קלוגר נרשמה לתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון, ואחרי שירות צבאי סטנדרטי הבינה כי יש מחלות שמהן קשה להירפא. עם שחרורה מהצבא היא נרשמה ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ומאוחר יותר לסטודיו של רות דייכס, והסבירה להוריה הספקנים שהיא פשוט חייבת להיות שחקנית. "ההורים שלי לא היו מאושרים מהבחירה שלי, הם היו מעדיפים שאעשה משהו אחר ולא אתאכזב כמותם, אבל העמדתי אותם בפני עובדה מוגמרת. היום אני מבינה שאולי הם הקשו עליי בכוונה כדי שאני אבין שזה לא פשוט, שצריך לרצות את זה נורא".

מה קורה ברגעי המשבר?

"יש תקופות שאת רוצה למות. שאת אומרת לעצמך, מה אני צריכה את זה? הרי כמות ה'לא' שאת שומעת בתחום הזה היא היסטרית. אבל לומדים להתחשל. כשאת מוצגת לראווה לפני כולם זה טבעי שתשמעי שאת לא מתאימה לתפקיד מסוים, או לא מספיק יפה".

לא מספיק יפה?

"מה לעשות, זה קורה. אנשים הם אכזרים וצריך לחיות עם זה. כבר מזמן הבנתי שאני לא דוגמנית על, וזה לא אומר שאני מכוערת או שמשהו בי לא בסדר. אנחנו חיים בעולם ששואף לשלמות, ואולי אני שונה ממה שהם מצפים. אבל זה מתקזז, כבר יצא שאמרו לי שאני יפה מדי לתפקיד".

איזה כיף.

"כן, שיהיה. לכי תדעי אם זה נכון או שסתם לא רצו להעליב אותי".

סליחה אם אני אתפקד רגע כפסיכולוגית, אבל שמת לב שלדברים הרעים את מאמינה בקלות, אבל מחמאות את לוקחת בספקנות?

"אוי, אני יורדת על עצמי? זה גרוע מאוד. זה לא שאני לא אוהבת את עצמי, בסך הכל אנחנו חיות ביחד כבר 30 שנה. לקח זמן, אבל למדנו להסתדר אחת עם השנייה".

היית פעם בטיפול?

"כן, לתקופה קצרה וזה הביא לי את הסעיף. זה כיף לשבת ולדבר שעה שלמה, אבל זה לא הוביל אותי לשום מקום. הייתי יוצאת משם בעצבים, לא מבינה מה הפסיכולוגית רוצה ממני, לאן אני אמורה להגיע. מרוב עצבים הייתי קונה לעצמי משהו כשיצאתי, כך שההוצאה הכספית יצאה לי כפולה".

היא מתגוררת בתל אביב ומדווחת על חיים מתישים אך מספקים. מלבד ב"הרצועה" אפשר לתפוס אותה גם מנחה את תוכנית המתמטיקה של הטלוויזיה החינוכית (עם אורי אומנותי ואחרים) ומופיעה בהצגת ילדים. על שאלת הבחור היא מגיבה בדיסקרטיות מרשימה, אך עם חיוך שמסגיר כי משהו טוב קורה לה. "יש דברים שמתפתחים, ואני לא רוצה להרחיב", היא אומרת.

קשה לשים את האצבע על הרגע שבו דברים התחילו להסתדר מקצועית עבור קלוגר, אבל לאט לאט פניה הופכות יותר ויותר מוכרות. היא הופיעה בפרסומות, ב"דודתו של צ'ארלי" בתיאטרון חיפה וביצעה שלל דמויות קומיות ב"מופע המרכזי" של "רשת", ולאחר מכן ב"ערב אדיר", שם נחרתה בזיכרון בעיקר בזכות החיקוי של דנה מודן. "המופע המרכזי קיבל תגובות לא מפרגנות, אבל בשבילי זו היתה חוויה מדהימה. אדיר מילר הוא איש מוכשר ומדהים, למדתי ממנו המון", היא מפרגנת.

גם "ערב אדיר" לא סחפה את הביקורת.

"כן, אבל ככה זה באמנות, ובטח בהומור. אולי אנשים פחות מתחברים להומור שלו, אבל צריך לזכור שגם 'החמישייה הקאמרית' בהתחלה לא דיברה לכולם, והיום זה קאלט. בשבילי 'הרצועה' זה שדרוג גדול. אני מרגישה עם עצמי מעולה מאז שאני שם, זה מוציא ממני צדדים קלילים וזה כיף גדול".

מבאס שטל ברמן עזב?

"זה לא משמח. אני לא אגיד לך שזה בא עכשיו נורא טוב, אבל אני מכבדת אותו ואת השיקולים שלו. זכותו לעזוב אם הוא מרגיש שזה נכון".

קלוגר משתלבת היטב בעדנה המחודשת שלה זוכה משבצת ההומור הנשי הישראלי, זאת שמאוכלסת על ידי עוד ועוד נשים הורסות כמו עלמה זק, יעל לוונטל, יעל נצר, רותם אבוהב ועדי אשכנזי. אבל למרות שהיא נראית כאילו נולדה לעשות קומדיה, היא טוענת שזאת מעולם לא היתה התוכנית. "אני לא מאלה שרצו להיות בדרניות או סטנדאפיסטיות. אני שחקנית. אבל אני גם בן אדם מצחיק, למרות שרוב חיי לא ידעתי איך להשתמש בהומור שלי. נדמה לי שפחדתי ממנו".

למה?

"היתה לי איזו תחושה שלהיות אשה מצחיקה זה לא נשי. הייתי שואלת את עצמי, זה סקסי? זה מגניב? או שאולי זה מביך ולא לעניין? לנשים יש יותר מחסומים לעבור כקומיקאיות, הן מפחדות להיתפס כבהמות או וולגריות, אבל גיליתי שבהומור נשי יש המון חן. זה הדבר הכי משחרר בעולם. במקור אני דרמה קווין, אחת שלוקחת דברים נורא קשה ונותנת להכל לעבור דרכה, אבל בעזרת ההומור למדתי להתמודד עם דברים בדרך אחרת".

דרך יותר צינית?

"כן, למרות שאני עדיין מאוד רגישה. בדיחות על פיגועים ועל אלימות בין ילדים לא לגמרי עושות לי את זה, למרות שאני מבינה שהדרך של סאטירה היא לצחוק גם על מה שכואב".

יכול להיות שתסרבי לצחוק על משהו ב"הרצועה"? אתם לא בדיוק מאופקים שם.

"יכול להיות שיהיה משהו שלא אתחבר אליו, או ארגיש שזה מוקדם מדי לצחוק. אבל אני גם אבין מאיפה זה מגיע ומה זה מנסה לעשות".

מה עוד היית רוצה לעשות בטלוויזיה?

"הייתי נורא רוצה לעשות תפקיד דרמטי בדרמה או בטלנובלה, לא אכפת לי באיזה ז'אנר. או להנחות את תוכנית הבידור הראשונה שבמרכזה תעמוד אשה. תחשבי על זה, לא משנה כמה אנחנו מתקדמות בהומור, עדיין אין אשה שמנחה תוכנית כזאת לגמרי בעצמה. המובילים הגדולים הם עדיין גברים, ונראה לי שהגיע זמן שאשה תקבל תוכנית כזאת. מה, לא סומכים עלינו?".

"הרצועה", ימים ב'-ה', 21:30, ביפ - ערוץ הצחוק.