אתם חייבים להציץ?

קיץ. השמש זורחת, הלחות פורחת, הרדיו מנגן ורוח מזגן נושבת קרירה. כביש ירושלים-תל אביב, כמה נעים לגלוש בירידה ולדעת שמתקרבים הביתה. כיף גדול. אלא שאז, כמו בסרט אימה, ראיתי את ישבנה של המכונית שלפני מתקרב אל החלון הקדמי שלי במהירות מופרזת לחלוטין, משתלט על כל שדה הראייה. חריקת בלמים דרמטית. מבט מזועזע. אנחת עצבים מתמשכת. פקק.

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה ועם פחות שעות נהיגה ברזומה, לא הצלחתי להבין איך זה קורה. למה בכביש ארוך ופתוח, נטול רמזורים, רחב ומהיר, יכול להצטבר לו לפתע פקק. למה פתאום הם בולמים, נעמדים במקום. מה בדיוק קורה שם, למה הם לא זזים. היום אני כבר יודעת: הם עוצרים כדי להסתכל.

אנחנו מציצים

אחד ממנהגי הכביש היותר מרגיזים, אם לא המרגיז בהם, הוא העצירה כדי להסתכל. בתוך העיר למשל, זה יכול להיות חלון ראווה אטרקטיבי של חנות נעליים בתחילת עונה (אם את בחורה), או סתם בלונדינית חטובה (אם אתה גבר). וזה מילא, אני מבינה. אבל בדרך כלל מדובר בתאונה, וזה גם המקרה המרגיז ביותר. שכן איך שלא תסתכלו על זה, לעצירה הזו אין שום הצדקה.

זה לא שמישהו עוצר, חלילה, כדי לעזור. לא ולא! העצירה נובעת באופן חד-משמעי ובלעדי מסיבה אחת בלבד. המטרה היא לראות דם. מדובר בסוג של ריאליטי-טי-וי מהז'אנר האטרקטיבי ביותר: זה אמיתי, זה מדמם, זה קרה ממש עכשיו! פה לידינו! ואפילו לא צריך להתחבר ללוויין כדי לראות את זה! והרייטינג בהתאם.

אותו ייצר צהובוני קדמון שטבוע במידה זו או אחרת בכל אחד מאתנו, גורם לנו לעשות דברים שמקומם הטבעי הוא עמוק בארון, רצוי בלי שאף אחד יידע. כולנו נמשכים הרי כמו ברחשים קטנים לעבר הצבע הצהוב, מחפשים אותו בכל מקום אפשרי - בטלוויזיה, בעיתונים, במדורי רכילות, וגם בכביש.

כבר מרחוק, כשאורות המשטרה הכחלחלים והמבטיחים קורצים באופק, מחכך הנהג המשועמם את ידיו בהנאה ובציפייה דרוכה. הנה, סוף סוף קצת אקשן! ההתקדמות לעבר הקליימקס תהיה בדרך כלל איטית להחריד, כי התור ארוך וכולם רוצים לראות. בדרך, כולם מקללים. אבל כשמגיעים לשם- אוהו! תענוג! רכב מעוך עומד לו בבושת פנים בשולי הכביש. שני שוטרים משועממים מחכים למשיח ובוהים בתוגה לעבר האופק. הפצועים פונו כבר מזמן. הזכוכיות נאספו. כמעט לא נשאר זכר לדרמה שהתחוללה כאן לפני כמה דקות. הפסדנו את כל האקשן. איזה באסה. אפשר לתת גז.

תגובת שרשרת

הבעיה המרכזית עם המנהג המגונה הזה היא שברגע שהנהג הראשון קולט בזוית העין את פוטנציאל הבילוי הבלתי צפוי, הוא מייד מאט את מהירות נסיעתו לאפס. ואז מדובר כבר בנקודת אל חזור. כי ברגע שהנהג הראשון האט, ואת זה לומדים בכל פקולטה להנדסת תנועה, גם זה שאחריו חייב להאט, ומכאן נגררת תגובת שרשרת שאין לה סוף. חלק מהנהגים התקועים בה מצטרפים בשמחה ומסתכלים על הרכב המצ'וקמק בלי בושה ועם רצח בעיניים. חלק אחר פשוט נתקעו בלב החגיגה בלית ברירה, ומקללים את הרגע שיצאו מהבית. אני, למשל.

ועכשיו להעניש

בכל פעם שאני נקלעת ל"פקק סקרנים" שכזה, אני מגלגלת במוחי הקודח והעצבני הצעות חוק כאלה ואחרות, כשהמרכזית בהן היא להשליך מייד לכלא כל מי שעוצר להסתכל. שילמדו! מה עובר בראשו הקטן של אותו אזרח שמוכן לעכב מדינה שלמה בפקק מיותר, כדי לעצור ליד איזו ניידת לווידוא הריגה? תגידו לי אתם, בנאדם כזה צריך להסתובב חופשי ברחובות?

אבל, עד שהצעת החוק שלי תתקבל ברוב קולות, לא נותר לי אלא לנסות ולפעול בדרכי נועם. אז שימו לב: אזרח יקר, אזרח חביב. אנא נסה להשתלט על יצר הסקרנות שלך. נכון שזה נורא מעניין להסתכל על תאונה. זה חינוכי, זה מרגש, זו אמנות אוונגארדית. מי אני שאהיה עוכרת שמחות ואהרוס את המסיבה. אז הנה רעיון. תן גז, וסע מהר הביתה, קפוץ לווידאומט הקרוב למקום מגוריך וקח איזה סרט אסונות הביתה. ותשתדל לא לעשות תאונה בדרך. זה ממש, אבל ממש לא מעניין אותנו להסתכל.