הירידות החדות בבורסה אינן אסון פיננסי. פרשנות
האזרחים מודאגים מהמתרחש בבורסה, אך הירידה של 10% בשערי המניות בבורסה אינה בגדר אסון פיננסי, זהו תיקון הכרחי, בהתחשב בהאטה בצמיחה, בהאצה באינפלציה, במיתון ברווחים, בכוונה של בנק ישראל להעלות ריבית והרפורמה הגדולה בשוק ההון
הירידה של 10% בשערי המניות בבורסה אינה בגדר אסון פיננסי, במיוחד לא אחרי עלייה של 130% בשערים, כפי שקרה בשוק המניות התל-אביבי בין ינואר 2003 ליוני 2005. במבחן אובייקטיבי זהו תיקון הכרחי, בהתחשב בהאטה בצמיחה, בהאצה באינפלציה, במיתון ברווחים, בכוונה של בנק ישראל להעלות ריבית והרפורמה הגדולה בשוק ההון, שתייצר פה – בהתחלה – בלגן רציני.
אף-על-פי כן, האזרחים מודאגים מהמתרחש בבורסה. חלקם משום שהם רואים בה נקודת תצפית אמינה לעתיד המשק, וחלקם משום שבעקיפין אף הם מושקעים במניות באמצעות קופת הגמל, קרן הנאמנות, קרן הפנסיה ועוד.
440 מיליארד שקלים הוא שווי השוק של כל המניות הרשומות למסחר בבורסה של תל-אביב. הציבור מחזיק ישירות בכ – 70% מהמניות, נתח גבוה מאוד. מניות בשווי של 150 מיליארד שקלים מפוזרות בין משקיעים קטנים ובינוניים שאינם "בעלי עניין", הקונים והמוכרים את המניות לא באמצעות קרנות הנאמנות אלא על-ידי פקודות לברוקרים. בניגוד לסיפורי משרד האוצר, קרנות הנאמנות אינן מכשיר החיסכון העיקרי של האזרחים: כל הקרנות ביחד מחזיקות מניות בשווי של 16 מיליארד שקלים.
לצד הציבור, המשקיעים הזרים הם הקבוצה השנייה הגדולה של מחזיקי המניות בתל-אביב: בידיהם 11% מהון המניות הישראליות הרשומות בבורסה, כ – 46 מיליארד שקלים, יותר מעשרה מיליארד דולר.
על סף מלחמת המפרץ ובמהלכה נגעה הבורסה בתל-אביב בתחתית, ומדד 100 המניות המובילות נע סביב 300 נקודות. משקיעים זרים מכרו אז בסיטונות מניות של חברות ישראליות, וברוקרים זרים סגרו בסיטונות משרדים בתל-אביב.
הם טעו, כמובן. באביב 2003 שערי המניות הישראליות פרצו קדימה והחלו לעוף לשמיים, נישאות על שלוש כנפיים: ניצחון ארה"ב בעיראק, מינוי נתניהו לשר האוצר והורדות ריבית על-ידי בנק ישראל. לכך נוסף השיפור החד בביצועים העסקיים של החברות עצמן, תוצאה של תוכניות הרזיה והבראה בתקופת המיתון. רווחיותן קפצה לא מדרגה אחת, אלא חמש מדרגות.
בינואר 2004 כבר מגיע מדד שערי מאה המניות ל-580 נקודות, כמעט הכפלה במשך שנה. בנקודת זמן זו הבורסה עוצרת במרוצה, עושה אתנחתא בריאה. אך זו מסתיימת מיד: למחול הבורסאי מצטרפות שתי קבוצות משקיעים שבדרך כלל נכנסות אליה מאוחר, יוצרות בה בועה ונפגעות מפיצוצה. הקבוצה הראשונה מורכבת מישראלים הסוחרים במניות ישירות ולא באמצעות קרנות נאמנות. הם מגדילים את נתח אחזקותיהם בשיעור תלול. הם מזרימים פקודות לקנייה. הם בטוחים בעצמם.
ומה עושים באות הזמן בעלי העניין, המכירים את ביצועי החברות שלהם מקרוב, מצד הקישקעס? הם מוכרים ומקטינים את חלקם בשוק המניות.
בסתיו 2004 נכנסים למירוץ גם משקיעי החוץ. אותם בתי הברוקרים, שנתנו ללקוחותיהם עצות שגויות לגמרי לפני שנתיים, מתעוררים באיחור וקונים מניות ישראליות בשני מיליארד דולר. הבורסה רותחת ומתנפחת בעוד 20%. ב-8 ביוני באה הבלימה הבלתי-נמנעת ושוק המניות משנה כיוון. הקונים מתחילים למכור כדי "לממש רווחים", כלומר להקטין הפסדים. מהשיא ועד היום מאבדים מדדי המניות כ-8% עד 10%. הם חוזרים שנה לאחור. למקום שבו היו צריכים להיות.
מניתוח מהלכי הבורסה מתבקשות כמה עצות למשקיע הקטן. ראשית, רצוי לפזר סיכונים באמצעות קרנות נאמנות ולא לנסות לבחור את המניות לבד. שנית, כדאי להסתכל על מה שעושים בעלי העניין, אם הם מגדילים או מקטינים את נחת האחזקות שלהם בבורסה. שלישית, חובה לזכור שהשיפור הגדול ברווחיות המגזר העסקי כבר מאחוריו. מעתה הרווחים יגדלו לכל היותר כגידול כל ההכנסה הלאומית: בין 3% ל-4% בשנה, ריאלית. רביעית, להטות אוזן לכוונותיו של בנק ישראל: אם יעלה את הריבית יהיו המניות שוות פחות. ולבסוף, להיזהר ולא להיסחף.
לפנייה לכתב/ת 
הירידות בבורסה: אסון פיננסי או תיקון הכרחי?
מומלצים
