שתף קטע נבחר
צילום: צפריר אביוב

יש לי חדר משלי

פרק נוסף ביומנה של רננה מרמלשטיין מגוש קטיף. הפעם היא מסבירה למה הפינוי מביתה אינו דומה למעבר דירה: "אפילו לחדר יותר שווה בקומה למעלה לא הסכמתי לעבור!", חושפת את קיר הזכרונות בחדרה ולא שוכחת לענות לאורי - הטוקבקיסט מתל אביב

הרבה שואלים אותי בשיא הרצינות: "רננה, מה הבעיה שלך? את בסך הכל עוברת דירה, כולם עושים את זה..." - אז בתגובה אני רוצה לתאר לכם את חיי, את ביתי, בו אני גרה 18 שנה (ההורים שלי מתגוררים בו 30 שנה), ולאחר מכן תגידו לי אתם האם זה "בסך הכל לעבור דירה".

 

 

אתחיל מהדבר הכי אישי שלי - החדר. האמת, אין בו רהיט מיוחד (ואין לי תלונות על זה). יש בו מיטה, ארון, ספריה ושידה - אבל בשבילי יש בו הכל. אני נמצאת בחדר שלי 18 שנה, מאז שהייתי בת יום. אף אחד במשפחה לא הצליח להעביר אותי לחדר אחר, אפילו שפעם ניסיתי לעבור לחדר הרבה יותר שווה (בקומה למעלה ליחידה נפרדת רק שלי) וזה לא הלך.

צילום: רננה מרמלשטיין

כל הזיכרונות הרעים והטובים נמצאים בחדר הזה ויש בו משהו אחד מאוד מיוחד.

 

בערך לפני שלוש שנים, באמצע לימוד למבחן, אני וחברה שלי תיפי, היינו מחורפנות, היא הזיזה את ה"לונג" (תמונת בד) שלי שתלוי על הקיר והתחילה לרשום על הקיר כל מיני דברים שרצינו לזכור לעד. מאז זה הפך למסורת, כל מי שמגיע לחדר שלי - רושם על הקיר חוויות מהביקור בגוש וזכרונות - אז אפשר להעביר את הקיר הזה? בעצם הריסת הבית והחדר שלי, הורסים לי את הזיכרונות הכי יפים שקיימים בשבילי (ולאלו שיגידו, אז לא נהרוס את הבתים, נביא אותם לערבים - זה הרבה יותר גרוע, להביא את הזיכרונות שלי למישהו אחר?! ועוד לאויב שלי?!)

 

עצם זה שבחרתי לכתוב על הקיר, זה בגלל שאמרתי לעצמי שזה לעולם לא יילך לאיבוד ויישאר לנצח, לא חשבתי שאי פעם מישהו ייקח ממני את זה, אבל לצערי במדינה שלנו הכל יכול לקרות...

 

בשנה הבאה אני עושה שירות לאומי בתל אביב. אם חס וחלילה תתבצע תוכנית הגירוש, לאן יהיה לי לחזור? כל הדברים שאני מכירה, כל הזיכרונות יילקחו ממני. בכל מקום ארגיש זרה ומנוכרת. אני רואה את אחיי הנשואים - איך הם נהנים לבוא לפה לשבתות, לפגוש את החבר'ה שלהם, הם מרגישים בגוש הכי בבית שיש, כי בעצם כל העבר שלהם נמצא פה. מה יהיה לי?! לאן אני אחזור? איך אסתדר בלי הדברים שאני כל כך רגילה אליהם והם טבועים בי.

 

אני מדברת על סתם ללכת למכולת של אברהם, או ביום שישי לפגוש את כל החבר'ה שחזרו מהישיבות והאולפנות, להעביר חוויות ולהיפגש איתם אחרי התפילה בשבת. פה החברים הכי טובים שלי, כי יש לנו משהו משותף - גני טל - הבית שלנו וזיכרונות הילדות. החבר'ה בגני טל יקבלו אותך תמיד, כמו שאתה - כי הם משפחה - גדלנו ביחד, חגגנו ימי הולדת, חגגנו בר/בת- מצוות, קידושים בשבת, שבתות משותפות וגם כשקרה משהו רע לא ברחנו - עזרנו ותמכנו ואנחנו עדיין עושים את זה, כי משפחה, לא משנה מה, אף פעם לא עוזבת אותך.

 

אתם חייבים להבין, זה לא לעבור דירה (אצלי זה לא דירה זה בית!), עצם ההגדרה "דירה" הופכת את זה למשהו ארעי ולבית יש משמעות שורשית, בית זה דבר שלא מחליפים, והבית שלי זה מושג רחב, זה כל גני-טל - זה גוש קטיף. יום אחד הלכתי למכולת והייתי עם עיניים נפוחות מבכי, מייד כל האנשים שהיו במכולת שאלו והתעניינו מה קרה, ואם הם יכולים לעזור - כי זאת משפחה, היכן אמצא עוד מקום כזה?

 

מה שהממשלה עושה, היא מנתקת אותנו מהקהילה. בית אצלנו זה לא 4 קירות, זה חוויות הילדות שלי, זה לבוא הביתה ולראות את העץ ששתלתי שכבר מגיע לחלון בקומה השניה, זה הציפורים שמקננות כל שנה מחדש בחלון חדרי, זה דברים שאי אפשר להעביר במילים.

 

ומילה קטנה למגיב אורי

 

אורי, התגובה שלך ("זוכרת את מונא ופטמא"?) רצופה בשקרים שמשום מה אצלך מוגדרים כעובדות. אתה חי בפלנטה אחרת ואין בינינו בכלל דו-שיח משותף.

 

אמחיש זאת בדוגמה אחת מיני רבות: רצועת עזה הינה חלק מארץ ישראל לפי כל אמת מידה משפטית בין-לאומית, לכן כל הטיעונים שלך לגבי הימצאותינו שם הינם משוללי כל יסוד עובדתי ומשפטי. לעומת זאת, אתה וחברך לפלנטה יישמתם את כל הביקורת שלך כלפינו וב-ג-ד-ו-ל כלפי ערביי ארץ ישראל ב-48'. להזכירך, אז נכבשה שכונת שייח מונס, הקרויה היום רמת אביב, שאתה כה מתהדר בדמוקרטיה שבה. ברגע שאנחנו לא מסכימים על הדבר "הקטן" הזה (שגוש קטיף שייך לארץ ישראל), אז לא נסכים בשום דבר...

 

נ.ב

הפליטים שהפלנטה שלך גירשה מתל אביב מתגוררים היום לידי בחאן יונס. הורי וחבריהם לפחות מפרנסים אותם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רננה מרמלשטיין
החדר של רננה. "לא הצליחו להעביר אותי"
צילום: רננה מרמלשטיין
צילום: רננה מרמלשטיין
הקיר. חשבתי שיישאר לנצח
צילום: רננה מרמלשטיין
מומלצים