בלקון בפעולה
שדי הברזל של דנה בלום הפכו לציצים נואשים, שלוחצים שוב ושוב על אותו שטיק (פרקים 69-73)
כבר הרבה זמן שהם לא בשיאם. נראים עייפים, שחוקים, חסרי השראה. הם עדיין מפוארים ביחס לשאר העולם, אבל גם אם לא נעים לנו לומר זאת בקול רם, השדיים של דנה בלום ידעו ימים יפים יותר.
כבר בפרק הראשון, עת הציצו בשובבות מבעד לגלביות הבית השקופות, היה ברור כי יהוו ציר מרכזי בעלילה. הם היו צעירים, מגניבים, רעננים. ואז הגיעה ההידרדרות. בעוד כולם סביבה עטו חולצות מעצבים חמודות לעונת המעבר, דנה בלום חיה במין קיץ נצחי ומזיע, ונשפכה מדי יום מתוך גופיות לייקרה זנותיות. מה שהיו פעם שדי ברזל הפכו לציצים נואשים, כאלה שלוחצים על אותו שטיק שוב ושוב.
כפיר לא מעריץ מספיק? נסיר עוד סנטימטר מקדימה. אודי לא ממהר לעשות שליחויות? נבליט עוד קצת את הבלקון. אבא אף פעם לא אהב ואמא חסרת אונים? אתם כבר הבנתם את הפרינציפ.
בזמן האחרון, מאז החליטה להעלות הילוך בסיפור כפיר, פועלת דנה בדרך היחידה שהיא יודעת - דרך המחשוף ובטכניקות של מלכת הכיתה בחטיבת הביניים. היא מופיעה אצל כפיר בלי להודיע, מדברת בהתפנקות, מתפשטת גם כשלא חם ונותרת פעורת פה כשהילד מבקש ממנה להתלבש. נדמה כי משבר הציצי הוא רק סממן חיצוני למשבר עמוק בהרבה, משבר שייפתר רק כשדנה תבין כי המציאות מורכבת יותר מאשר היתה בכיתה ז'. בינתיים לא נראה שהיא קרובה להפנמה, אבל לפחות קיבלנו פיצוי קל במסגרת היחסים הקינקיים עם בני קייזרמן ומר גרין. במגרש המשחקים המטונף של שני אלה דנה עדיין יכולה לשחק בכללים של פעם, להיראות מעולה כשהיא עושה את זה, ואולי אפילו לנצח. חבל שזה לא מה שיעזור לה למצוא אהבה אמיתית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
