שופינג פיצויים

חישוב הפיצויים למתנחלים שיפונו מעזה התחיל במספרים קטנים וזחל למעלה, עד לסכום הנאה של 4.2 מיליארד שקלים. זו עלות הביצוע של חוק פינוי-פיצוי בגרסתו הנדיבה והמשופצת, לא כולל הוצאות הפיתוח וההקמה של עיר הקראווילות בחולות ניצנים. ליתר דיוק, זו הייתה עלותו המשוערת של החוק - עד שמסר בית המשפט העליון את פסיקתו בסוגיית חוקיות ההתנתקות (היא חוקית, לדעת רוב השופטים), ובהזדמנות חגיגית זו החליט להתיר כל רסן במתן הפיצויים למפונים.

עד אז, העיקרון המנחה של חוק פינוי-פיצוי היה כזה: המפונים מרצועת עזה וצפון שומרון יקבלו את פיצוייהם על סמך כללי זכאות ברורים, מוגדרים וקבועים מראש. משפחת מתנחלים שתרצה לקבל את הכסף, או כל צורה אחרת של סיוע, תתבקש להתייצב בפני ועדת הזכאות, לחתום על הסכמתה להליך הפיצוי ולוותר על הגשת תביעה אזרחית נגד המדינה לבית המשפט. כך מקובל בכל מקום בעולם: או שאתה מסכים לקחת פיצויים או שאתה הולך לבית המשפט. 

עד שבא בג"ץ ועקר מן השורש את היסוד המרכזי הזה בחוק פינוי-פיצוי. בפסיקתם התירו שופטי בג"ץ לכל מתנחל מתפנה ליהנות משתי האופציות גם יחד ולעשות לעצמו שופינג בין ההצעה של המדינה לבין הפסיקה של בית המשפט בתביעת פיצויים. מי שייתן יותר, אותו יכבדו וממנו ייקחו.

כדי לא לחזור על הטעויות והטרגדיות של פינוי סיני וימית, חוק פינוי-פיצוי נחקק מלכתחילה כחוק "סגור", עם שסתום על הקופה הציבורית. בג"ץ שחרר את השסתום והעניק למתנחלים המתפנים שיק פתוח. איש לא יכול לדעת כיום אילו פיצויים יפסוק למתנחלים בית משפט מחוזי בעיר כזו או אחרת, ויחייב בהם את המדינה. כלומר אותך, אותי, אותנו.

ליומן המלא של סבר פלוצקר