להתראות ילדים 2

לכל אחד מאיתנו כבר יצא פעם להגיד "החיים חלפו לי לנגד העיניים". זאת הפרזה מקובלת, משהו שאומרים כשנגמרות המטאפורות המקובלות: אתם יודעים, אחרי "פחדתי" ו"רעדו לי הביצים" ו"נשאתי עיני אל ההרים, מנין יבוא עזרי". הכל בסדר, הכל מקובל, עד לרגע שבו זה קורה לך באמת. החיים, כל החיים, חלפו לי מול העיניים.

לא שהיה קל לחלוף מול העיניים שלי ברגע הספציפי ההוא. הסיבה הפרוזאית לכך היתה שהעיניים שלי (כמו כל שאר הגוף, כולל מעיל רוח וכובע צמר) נעו במהירות של כדור עונשין ששיגר רוברטו קרלוס במורד תלול. על קרח. ואם החיים שלי בכל זאת הצליחו בתעלול הזה, זה נבע מהסיבה שלפני - במהירות לא פחותה והרחק מעבר לטווח שבו אני מסוגל לעשות משהו - נע באותו מורד, באותו כיוון, על אותו קרח, משהו אחר לגמרי.

הבן שלי.

נקמה!

בשנה שעברה, כזכור לכל קוראי "בלייזר" שהכבד שלהם עוד לא השחים ותא המוח היחיד שלהם עוד מתפקד, התפרסמה כאן רשימה תחת הכותרת "להתראות ילדים". הכותרת ההיא נולדה, כמובן, מהצורך הבלתי נלאה של קמרלינג להשתמש בשמות של סרטים, אפילו זכרונות עגומים של ילד צרפתי מהשואה, לכל דבר קשור ולא קשור.

במקרה ההוא הקשר היה כזה: נסעתי עם חברים לעשות סקי, השבוע היה וקאנס החורף השנתי של ילדי צרפת, ואני והחברים מצאנו את עצמנו רודפים בחמת זעם אחרי גורי צפרדעים במטרה מוצהרת להתנגש בהם במקסימום תנע ולגאול אותם מהסיכוי המפחיד לגדול ולהיות לצרפתים באורך מלא. היה קר, היה מצחיק, היה מלא אלכוהול. חוץ מפציעתו של חברי ל' במהלך מפגש עם ילד (ואולי בעצם בגלל פציעתו של חברי ל' במהלך מפגש עם ילד), היה חופש מושלם.

היה ברור שתבוא הנקמה, קרה ומתוקה ועשירה כמו קרם פרש על פטיסרי. המדרונות היו אותם מדרונות (הצד השני של אותו הר, אבל אתם מה אכפת לכם). אני ו-ל', שלא החלים לחלוטין מפצעיו, שוב היינו שם. גם הצרפתים. וגם הילדים.

אלא שהפעם אלה היו הילדים שלנו.

אני ממש יכול לשמוע את הנשיא שיראק, בישיבה השבועית הסודית של כותבי הפרוטוקולים של זקני פריז, מכריז מעל ערימה של גבינות באושות: מז אמי, סה לה טן דה רבאנז'! לה פטי שלח אה לה פטי ל' סונט איסי! אוז ארם, סיטואיין! פורמה לה בטליון!

כאן קמו כל הזקנים, הניחו יד על הבגט שבמרכז השולחן ונשבעו לשפוך דם יהודי. טובי הגולשים מכל צרפת נאספו, רוצחים שוחררו מכלאם וקיבלו ליד מעטפות סגורות ובהן המשימה הסודית. רכבות מיוחדות יצאו אל האלפים, ובהן - קשורים ברגליים זה לזה כמו חבורת הרוצחים ב"קון אייר" - טובי המחסלים של הרפובליקה החמישית. מי שיביא את הקרקפת הנכונה יזכה לצאת לחופשי, כל השאר לגיליוטינה. לא היה כדבר הזה מאז המצוד ההיסטורי אחר תחתוניה האבודים של בריז'יט ברדו - אבל זה סיפור אחר לגמרי.

רק - זהירות, הנה באה פואנטה - שכל זה היה מיותר לגמרי. הילדים חיסלו את עצמם לבד.

חולון!

אפשר להתחיל את הסיפור בזמן אחר לגמרי, בגלקסיה הכי רחוקה מהאלפים שיש: שבוע קודם, באזור התעשייה של חולון. תודו שכשאתם שומעים "סקי", הדבר הראשון שעולה לכם בראש הוא אזור התעשייה של חולון, ממש מאחורי תחנת הדלק סיירים, אי שם בין חצי חינם לחינם לגמרי. כן, ככה זה גם אצלי.

על הגג של בניין תעשייתי לעילא, עם נוף מרהיב למוסך שממול, שוכן היכל הסקי הישראלי. קרוב יותר מהחרמון ובוודאי הרבה יותר ידידותי למשתמש - הסקימולטור. התשובה הישראלית לשאלה שאף אחד אף פעם לא שאל: מה לכם, במדינה צרובת החומוס שלכם, ולספורט החורף?

התשובה שלנו היא מכונת ריצה ענקית, מוטה על צידה בזווית של 45 מעלות. יהודים חפים מפשע, חמושים במכנסי טרנינג ומתחת נעלי סקי תקניות ומגלשיים אמיתיים לגמרי, עולים עליה זוגות-זוגות ומחקים את התנועות של המדריכה האנרגטית שלמטה. אם הם טועים במשולש או בפרלל, העונש יבוא מיד - החלקה של ממש, כמו במדרון האמיתי. רק יותר גרוע.

בימים כתיקונם, אנשים כמו ל' וכמוני - גברים כל כך בטוחים בעצמם שהם מוכנים לבוא בטייטס למערכת "בלייזר" - מתייחסים לסקימולטור באמירה "כשיעשו כזה לבנים, תקראו לי". אבל אלה לא ימים כתיקונם. אתם מבינים, לחופש הזה נסענו חמושים בשני ילדים בני עשר שבחיים לא דרכו על שלג.

עכשיו, לטובת אלה מכם שגם לא דרכו: בשלושת הימים הראשונים של הסקי אתה נופל. לא יעזור אם אביך טייס, אמך בלרינה ואחותך יודעת לגרד באוזן ימין עם כף רגלה השמאלית (זאת אומרת בהחלט יעזור, אבל לא לעניין הסקי). שלושת הימים הראשונים נראים כמו האולימפיאדה לחסרי חוש כיוון מתוך "משהו אחר לגמרי" של מונטי פייתון, רק עם כיוון אחד בלבד: למטה. שמים אותך על הסקיז, ואתה נופל. מראים לך את המעלית, ואתה נופל. מלמדים אותך לעשות משולש עם המגלשיים, ואתה נופל. מניחים אותך בלילה על המיטה, ואתה נרדם - לא לפני שאתה נופל.

ילדים בני עשר, בטח אלה שלנו, אם הם ייפלו שלושה ימים הלך עליהם ועלינו. הם יקטרו, הם לא ירצו לראות שלג, הם יבלו את כל היום במלון, והם יעמדו על זה שגם אנחנו נהיה איתם. ואז מה יהיה על החופש המפואר, על המסלולים השחורים, על הילדים הצרפתים שהותרנו בחיים בשנה שעברה? בקיצור, אמר האיי.קיו המשותף של ל' ושלי, משהו כמו 40 ביום חם כשהחומר מתפשט, יותר טוב הסקימולטור - מגוחך ככל שיהיה, חולוני ככל שיהיה, יהיה ככל שיהיה - מאשר נפילה שתהיה אחת יותר מדי.

וכך גררנו את גוויותינו וילדינו אל ההיכל באזור התעשייה, לא פעם אחת אלא חמש. וראינו את הילדים עושים משולש, אפילו מרימים רגל אחת לכמעט פרלל, מי פילל ומי מילל. וקנינו תחתונים תרמיים שלא יהיה להם קר באשכיהם הגמדיים, וגרביים שיש להם שמאל וימין, ומשקפיים אנטי-ערפל וכל מה שדחפו לנו ליד (חוץ מהמכשיר הזה בחנות ממול, שיודע גם לרטוט וגם לעשות אורות של ניידת. זאת אומרת גם אותו קנינו, אבל הבאנו לקארין ארד).

ויצאנו לדרך.

פולקע!

טסנו בצ'רטר. אם היינו אורחי החברה (מדי פעם אני טורח לציין כאן שלא יוצא לי להיות אורח של חברות, ואף אחד עוד לא הבין את הרמז), יכול להיות שהייתם קוראים כאן על סידורי הטיסה הנוחים, הדיילות הנאות, הסושי לצהריים והתחושה הכללית של וולדורף אסטוריה עם כנפיים. אבל לא היינו, ולכן תקראו את האמת: יהודים כבר נסעו בתנאים פחות נוחים, אבל זה היה מזמן.

בדרך חזרה, ואני נשבע לכם שאני לא מגזים, החלטתי לכתוב משהו על המחשב הנייד. אבל מה לעשות שהמרחב בין הכיסא שלי לזה שלפני היה כזה שלא יכולתי להקליד ולראות את המסך באותו זמן. אחת ל-200 מילה הייתי נשען אחורה בכוח (הכיסא, כמו חצי מהמושבים במטוס, לא ממש ידע לעשות את זה בכוחות עצמו), מזיז את המסך ורואה מה יצא. מי שיש לו תלונות על טיב הטקסט, שיבין נהווםם%%%###.

חוץ מזה, היה פולקע לצהריים. ל', איש שאם היה טס קצת פחות היה לו מיילג' של דיילת, לא נרגע מזה. "פולקע!", הוא חזר ואמר לי כשפסענו את החצי-מרתון המוכר של נתב"ג 2000 (סיסמתנו: "אחרי לצנחנים! שם הולכים פחות"). פולקע, בודד ושרוף ומייבב מרה על מצע של שעועית ירוקה.

המלון דווקא היה חביב, ובין השאר התהדר בבריכת שחייה. אתם בטח אומרים לעצמכם "מה זה, בריכת שחייה בקור של מינוס 15?" אז זהו, שכן. הפטנט הוא כזה: הבריכה עצמה נמצאת בחוץ, בתוך הקור. היא לא רק מחוממת, אלא גם שולחת לשון בריכה לתוך הבניין עצמו. הרעיון הוא שאתה נכנס למים בפנים, חוצה מסך של פלסטיק ומוצא את עצמך משכשך בחוץ.

מהחדר ראינו שהמים מעלים אדים מזמינים. בטח מחממים את זה לטמפרטורה של תה, אמרנו לעצמנו. איזה כיף זה, להשתלק בבריכה כשמסביבך שלג אמיתי. לבשנו בגדי ים, רצנו למקום הנכון, נכנסנו למים. ושם אנחנו עומדים עד היום, כאשת לוט.

אתם מבינים, המים חוממו ל-20 מעלות. זה חם יחסית למינוס 15, אבל קר אפילו במקלחת שלכם בבית. וכשנכנסנו פנימה, כששני ילדים עירניים ובעלי זיכרון שאינו מאבד דבר מביטים בנו, איבדנו תוך שניות כל תחושה בפלג הגוף התחתון. ואחר כך - די מהר אחר כך, ולמעשה כל כך מהר שצריך שלושה שעונים אטומיים כדי לדעת כמה זמן חלף - התברר לנו שזה דווקא פלג הגוף שיותר חם לו.

מצד שני, ברוך אלוהי הסקימולטור: הילדים תפסו את עניין הסקי כמו שפנים. כבר ביום הראשון עצירה וסיבוב כמו אלברטו טומבה צעצוע; ביום השני הם כבר שאלו מתי עולים למסלול השחור. חילצנו אותם מהקבוצה, עלינו להר, הראינו להם את המדרון הכי שטוח ואמרנו "פה". אחרי הכל, משהו צריך להכין אותם לחיים של ישראלי בקלאב מד. מי שכבר היה, יודע - ביום הראשון, כשנרשמים לקבוצות, כל הישראלים אומרים שהם ברמה 3, הכי גבוהה. "אה, ווי" אומרים המדריכים ורושמים אותם בלי היסוס לקבוצה 1, שממנה הם נושרים אחרי חצי יום בגלל רמה נמוכה מדי.

מצוין, אמרו שני הזאטוטים. אחריכם.

אני הובלתי, ל' סגר. בינינו שני הזרזירים על מגלשיהם. אלוהים יודע, אין דבר יפה מזה. הילד שלך, תוצאה בלתי נמנעת של אי זהירות חד-פעמית, עוקב אחרי הקוליסים שלך על מדרון צח ומושלג. אתה פונה שמאלה, גם הוא. אתה שובר ימינה, הוא אחריך. אתה צועק שילחץ על הרגל התחתונה בסיבוב, הוא לוחץ. אלוהים יודע, לפעמים החיים האלה שווים את כל המאמץ.

ואז, כמו עטלף מהגיהנום, משהו עבר אותי במהירות שלפי איינשטיין אם תוסיף בה עוד אנרגיה היא ישר תהפוך למסה.

הילד שלי.

ברקס!

מה לעשות, יש גנטיקה בעולם. והילד, כמה שלא יתאמץ, הוא צילייגער כאביו, פחדן כאימו, עקשן כסבו, מתפקד תחת לחץ כאחותו ויפה ומוכשר ונעים הליכות כחמותי - אישה נפלאה שאם רק תעזוב לי את עצם הבריח יהיה לכם מה לקרוא בהמשך - וכשהגענו לקטע קצת יותר תלול ממישור הולנדי ממוצע, הוא איבד שליטה.

הדבר הבא היה שהחיים שלי חלפו לי מול העיניים.

דווקא חיים מעניינים. סרט טיסה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בדרך. רק הסוף, שהתחלף לי 16 פעמים בשנייה כמו סרט אינטראקטיבי על ספידים, נראה שחור. איך אני חוזר הביתה. מה אני אומר. איך אני מסביר. ומה לכל הרוחות אני עושה אם אני באמת משיג אותו עכשיו במהירות הזאת.

אבל הילד נשאר על הרגליים. אני לא יודע להסביר את זה. הוא אפילו ביצע זיגזג אלגנטי מסביב לאיזו צרפתייה שהיתה לפניו על המסלול, שכל כך נדהמה מהאירוע שהיא בטח אפילו התקלחה בסוף היום. הוא חרך את מהירות האור, עבר אותה קצת, ואז הגיע לעלייה, טיפס עד חציה - עדיין על הרגליים - ונעצר.

עושים את זה עוד פעם? אמרתי לו חצי שעה אחר כך, כשחזרה לי הנשימה.

למה לא, אמר הזאטוט. לאיזה מהירות אתה חושב שהגעתי?

125 קמ"ש היה המספר הראשון שעבר לי בראש, ומיד יצא לי מהפה.

עלינו עוד פעם. וירדנו עוד פעם. ובאותו מקום ממש, פעם שנייה, הוא שוב איבד שליטה. ושוב עף למטה. ושב החיים והעיניים. ושוב האישה, ושוב הזיגזג, ושוב - אלוהים באמת גדול - הגיעה העלייה. ובסוף הפעוט שאל אם אני חושב שהפעם הוא הגיע ל-130.

אני לא יודע, אמרתי לו. אבל בשנה הבאה, אם נגיע אליה, אתה עושה את הסקימולטור בלי מנוע.

מתוך גליון מס' 44