שתף קטע נבחר

אני, גמור

בעיקרון, אין לנו בעיה עם זה שניר קיפניס חזר מאנגליה עם סיפור על הנקניקיות שהוא אכל והגינס שהוא שתה. זה רק טיפה בעייתי, איך לומר, בתור דיווח משני משחקים בליגת האלופות

 

"סססאוחתו, למה אנחנו לא נוסעים אף פעם למשחק כזה?". השאלה הזאת, הבוקעת בצרחה אילמת מפיהם של עשרות אלפי אוהדי כדורגל בישראל, היא הסיבה האמיתית לכך שירון שפירא ואני החלטנו לכתוב מדריך כדורגל אירופי. איך אפשר להסתפק במ.ס אשדוד נגד מכבי פתח תקוה כשברחבי אירופה מסתובבות להן ברצלונה וריאל מדריד, מילאן ויובה, איאקס, באיירן, צ'לסי, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד?

 

האפשרות לדלג מדי פעם לחו"ל כדי לשבת עם האוהדים בפאב שלוש שעות לפני המשחק ולהיסחף בשירים שאת חצי ממילותיהם אתה לא מכיר, שלא לדבר על היתרונות האחרים שבנסיעת גברים לחו"ל (היכולת להשתכר ולחתוך בבשר החי-עד מדיום, או להתפעל מהכנסת האורחים הליברלית של הצעירות האירופיות בהירות המבט וארוכות הרגל) קוסמת לכולנו. אלא מה? בסוף רובנו נשארים בבית, טובעים בהר של תירוצים: החל במה תגיד האישה ועד לאיפה לעזאזל משיגים כרטיסים לסן סירו בלי לקחת משכנתה, או איפה הבר עם הכי הרבה כוסיות בקרבת הסנטיאגו ברנבאו.

 

את הבעיות עם האישה כנראה לא נוכל לפתור לכם (תודה לאל, יש לנו משלנו), אבל את כל יתר האמתלות אנחנו מבטיחים להסיר מדרככם: הספסרים הכי הגונים, האלכוהול הכי שמח, הכוסיות המקומיות, מיפוי של המלונות הסמוכים ודרכי הגישה לגדולים שבאיצטדיוני אירופה - יחד עם תקציר תולדותיהן של הקבוצות הגדולות ביבשת. כל אלה יחכו לכם במדריך שייצא כבר בקיץ הקרוב. ובינתיים, אם אתם נקלעים לטרטוריה בקרבת האולימפיקו, לטאפאס-בר ליד הקמפ נואו או לקופי שופ סמוכה לאמסטרדם ארינה, תגידו ששפירא וקיפניס שלחו אתכם. ואם כעבור דקה תמצאו את עצמכם נמלטים על נפשכם, סליחה. בטח שוב הגזמנו עם השתייה.

 

בארבע בבוקר מישהו שר במסדרון "יו אר מיי סולסקיאר, מיי אונלי סולסקיאר" ונחבט שיכור בדלת החדר שלי. אני לא ממש מתרגש; ככה זה כשמטביעים הדחה פוטנציאלית מליגת האלופות באינסוף פיינטים בבר. אני אמנם נטשתי את הבר כבר לפני כמה שעות, אבל תיארתי לעצמי שהאנגלים ימשיכו לשתות את עצמם לדעת. הבשורות הרעות הן דווקא השיר על סולסקיאר, הנורבגי שהביא לנו את הגביע הרחק ב-99': כשמתחילים להתרפק על הזיכרון, אפילו בתת-מודע, סימן שלא מספיק מאמינים בהווה.

 

דווקא סר אלכס פרגוסון, שמתראיין באותה שעה מאוחרת בטלוויזיה, נשמע אופטימי יחסית. "אם היינו מנצלים את ההזדמנויות במחצית הראשונה אולי מצבנו היה טוב יותר", הוא אומר, "אבל אני די בטוח לקראת הגומלין". וכשמדובר בפרגוסון, אפילו ספקן כמוני הופך להיות דתי. נכון, לא תמיד אני מבין אותו, אבל כבר למדתי לא לפקפק בו. אחרי הכל מדובר במנג'ר הגדול ביותר בתולדות המשחק.

 

הייתי שמח להיכנס איתכם עכשיו לוויכוח קטן ולהוכיח את המשפט הקודם על האיש שסוגר כבר כמעט 15 שנה בטופ העולמי, בדרך כלל עם תקציב שחקנים קטן בהרבה מהיריבות הגדולות שלו, האיש שלקח תארים עם שחקנים כמו האחים נוויל, קין, סקולס ובאט, האיש שהמציא את בקהאם וגיגס, האיש שגילה את רונלדו והאיש שזכה בצ'מפיונס עם מבקיעים מחליפים העונים לשמות שרינגהאם או סולסקיאר. אלא שאין לי כוונה להתווכח עכשיו עם מפגרים שלא מבינים כלום בכדורגל, בעיקר כי אחרי שני משחקים בצ'מפיונס ליג, קור בריטי בלתי אפשרי, מיליארד נקניקיות ובערך חמישה קוב בירה אירית - אני עלול להפסיד.

 

בוקר: אוכל של מטוסים, ג'וני בלאק מהבית

 

שלושה וחצי ימים קודם לכן אני עורך את מסדר היציאה: כרטיסים לצ'מפיונס יש. חולצה של היונייטד יש. צעיף יש. פלאסק עם ג'וני בלאק יש. דרכון, כרטיס טיסה - יש. האישה במיטה - יש!

 

אם תרצו, זה כל הסיפור על רגל אחת: מעבר לזה שבימים הקרובים אני עומד להיכנס בשערי היכלי הכדורגל של אולד טראפורד ואנפילד, שמות שדי בגלגולם על הלשון כדי לגרום לי צמרמורות של עונג, הרי שלטוס לאירופה כדי לראות כדורגל פירושו קודם כל שהאישה והילדים נשארים בבית, מה שאומר שהלב מתמלא רינה. כן, גם אם היינו נוסעים לקהיר לראות את זמאלק נגד אל-אהלי. אנחנו, אגב, זה צמד השי"נים ואני.

 

צמד השי"נים הם אב ובן שקריירת טיולי הכדורגל שלהם ותיקה כימי סר אלכס בתיאטרון החלומות. האב הוא אוהד ליברפול ותיק. את שנות נערותו העביר בפנימייה באנגליה, בדיוק בתקופה שאחד בשם ביל שאנקלי - אולי גדול המנג'רים בכדורגל האנגלי מאז ועד סר אלכס - קיבל את המושכות באנפילד. ככה יצא שמר שפירא, נצר למשפחת הכח המפוארת, היה לאוהד. ה-ש' השני מוכר לכם מעט יותר: הוא נוהג להמליץ לכם איך להשקיע את המינוס שלכם ביעילות במדור "המדריך לעושר", תוך שהוא קושר לעצמו תארים מחמיאים כגון "גורו ההימורים". ואם ש' סניור נשבה בקסמיו של שאנקלי, הרי שהתפוח התגלגל ברחבי יורקשייר ונעצר רק במנצ'סטר - ש' ג'וניור הוא אוהד שרוף של היונייטד, מה שגורם לא אחת לוויכוחים בתוך המשפחה.

 

ועוד דבר חשוב על השניים: הם הרבה יותר חכמים ממני. בפעם הקודמת שטסנו יחד למשחק של היונייטד הם הגיעו למנצ'סטר יום לפני, ובזמן שאני חוויתי את פרפורי הגסיסה של סוויסאייר על בשרי והגעתי למגרש רק בשנייה האחרונה - הם כבר ארזו שקיות ב"מגה סטור" והלכו לשתות משהו בפאב הסמוך.

 

גם הפעם הם שיחקו אותה בטיסת המשך מאמסטרדם למנצ'סטר, בעוד שאני מגלה בדרך הקשה עד כמה זול יותר לטוס לאנגליה מאשר לתעות ברשת הרכבות שלה: 54 פאונד עלתה לי הנסיעה מלונדון למנצ'סטר, והדרך חזרה 91 (באנגליה מחשבים את תעריפי הנסיעה גם לפי השעות, ועל כן נסיעה בשעת השיא עלולה לעלות כפליים מאותה נסיעה בדיוק בשעות אחרות) ובסך הכל 145 פאונד, שהם יותר מ-1,200 שקל. ואם למדתי מהנסיעה הקודמת שתמיד צריך להגיע לאנגליה יום לפני המשחק, הלקח הנוכחי הוא שצריך לטוס ישר למנצ'סטר - מה גם שלנוכח תעריפי הרכבות השערורייתיים מדובר בפתרון משתלם גם מבחינה כלכלית.

 

בוקר: ביצים, נקניקיות, מיץ תפוזים

 

למלון בריטניה אני מגיע באפיסת כוחות, ולעומתי העיר דווקא שוקקת: מחר נפתח כאן פסטיבל סרטים, מה שאומר שהמקום מפוצץ בכוסיות, ושעם המזל שלי - כולן מתגוררות במלון המעוצב של השי"נים. אבל לי אין טענות כלפי הבריטניה, מלון שהיה מפואר עד שלהי שנות ה-40 ונהג לאכסן אפילו את המלכה ויקטוריה. רק חבל שלא החליפו את השטיחים מאז.

 

כמו בכל מלון אנגלי טיפוסי מהתקופה האימפריאלית, גם כאן לוקח רבע שעה מהצ'ק-אין עד לחדר. אחדים מהמסדרונות כל כך ארוכים, עד שפה ושם נראים שלדים של אורחים שלקחו בטעות את הפנייה הלא נכונה ומעולם לא הגיעו ליעדם. באחד המסדרונות גיליתי מנקה שנתקעה שם מ-1942 ושמחה מאוד לשמוע שהאנגלים ניצחו במלחמה. רציתי להמשיך לעדכן אותה, אבל חששתי שהיא לא תעמוד בחדשות הקשות על צ'רלס וקמילה והמשכתי לעבר חדר האוכל.

 

ארוחת בוקר אנגלית היא דבר שיכול להחזיק אותך יום שלם על הרגליים, בתנאי שבורכת בקיבה שמסוגלת לטפל בבשר שמן ומטוגן על הבוקר. מאז שהפכתי מגבר שמן לקוקסינל מלא אני נוטה להקפיד על מזונותי, אלא שכאן נאלצתי לשרוד נוכח הפרשי המטבע. א-פקקטע סנדוויץ', כמו שאומרים האוהדים של לברקוזן, עולה ברחוב לפחות שלושה פאונד, שלא לדבר על ארוחה של ממש. ומאחר שכמעט כל תקציב הנסיעה שלי נבלע ברכבת ואת הנותר החלטתי לחסוך כדי להשתכר כבר מעשר בבוקר, הרי שלא נותרה בידי ברירה.

 

אז נכנסתי בארוחת הבוקר של בריטניה כמו הטיטאניק בקרחון: נקניקיות משני סוגים, בייקון, האם, ארבע ביצי עין, שתי ביצים קשות, אחת מקושקשת, שלוש כוסות קפה, כיכר לחם, ארבע כוסות מיץ תפוזים. ואל גבינת אגוז ירדתי: גבינת קוטג', גבינת צ'דר, קממבר, חמאה, ריבה, קרואסון, מרמלייט, וג'מייט, פשטידת דג, שעועית אפויה ברסק עגבניות. ועוד ביצה קשה, כי חשוב שהגוף יקבל גם חלבונים.

 

בזמן שערמתי על צלחתי את כל הטוב הזה שכב יהודי בשם ש' סניור, נשמה של מתבגר כלואה בגוף של גבר במיטב שנותיו, והתחנן על נפשו בפני גורו ההימורים שירשה לו לרדת הרחובה וליטול מאת הערלה שבחנות ממול איזה כריך לרפואה. אלא שהגורו, איש רחב אופקים אך צר מידות, הלעיט את אביו מולידו בקורנפלקס צר ומים לחץ בטרם לקח אותו לסיור במרחבי אולד טראפורד.

 

צהריים: כמה פיינטים של גינס, ועוד שניים

 

לא תאמינו, אבל עשרות אנשים שאומרים מדי יום "בוקר טוב יקירתי, אני יוצא לעבודה", מתכוונים לאולד טראפורד. רק קומפלקס משרדי היונייטד שנמצא בקדמת האיצטדיון יכול לעורר קנאה בלב כל מנהל הייטק.

 

הגורו ואני מחפשים אישור לנסוע אל מתקן האימונים של השדים האדומים ולהרביץ בחבר'ה קצת ציונות איטלקית לקראת מחר, אלא שפקידה אדיבה מודיעה לנו שכדי להציב את כף רגלנו על הדשא שומה עלינו לשלוח בקשה מסודרת בפקס. לרגע חולף במוחנו הרעיון לנסח פקס בהול, לסור לאחת החנויות הסמוכות ולשגר אותו לידי הפקידה, אבל לאחר שמובהר לנו כי הטיפול בבקשה אורך מספר ימים, אנחנו מחליטים לחפש את אוליבר יוסטון.

 

יוסטון הוא מנהיג קבוצת אוהדים, בעלי מניות קטנים בשם "יונייטד שר-הולדרס", שמהווים את חוד החנית במלחמה מול מלקולם גלייזר, היהודי האמריקאי שמבקש להשתלט על המועדון. אני בעדם; גם על הקבוצה שלי, מנצ'סטר יונייטד החיפאית, השתלט מיליונר יהודי-אמריקאי ומאז יש לנו רק צרות. בכל מקרה גם יוסטון לא זמין, ואנחנו מחליטים לנצל את שעות הבטלה הכפויה כדי לרפד קצת את ארון הבגדים של הדור הבא.

 

המגה-סטור של מנצ'סטר מזכירה בגודלה את הסניף של טיב-טעם בצומת פולג, אבל בעוד שבפולג הסחורה היא חזרזירים והקונים הם מרוסיה, הרי שבמגה-סטור הקונים הם מיפן והחזרזירים הם אנחנו. הגורו ואני עוברים בין המדפים כמו מאהבות צעירות של אנשי עסקים קשישים, שמוציאות את כרטיס האשראי לטיול. רק לקראת הקופה אנחנו נזכרים שלהבדיל מהמטאפורה, כאן אנחנו נצטרך לשלם בסוף את החשבון.

 

אנחנו מחזירים מחצית מהשלל, אבל לא מוותרים על חולצת שוער-ינוקא תמורת 32 פאונד, כ-270 שקל למנייננו. זול זה לא, אבל מה לעשות - גם ש' ג'וניור וגם אני מוכרחים לצייד את בנינו דווקא בחולצה הזאת. נכון, הם עוד לא ממש שוערים, אבל מצד שני גם רוי קרול וטים הווארד לא ממש עונים על הקריטריון הזה ובכל זאת נותנים להם ללבוש חולצות אמיתיות ולשחק. לך תדע.

 

משם אנחנו יורדים אל אנג'לו, מהגר מקפריסין שמחזיק חנות מזכרות בפאתי אולד טראפורד. מתברר שאנג'לו מכיר את צמד השי"נים כבר יובלות ולסניור הוא עושה כבוד מלכים, כי הוא טועה בלוק האיטלקי שלו וחושב אותו לאחד מ"החבר'ה הטובים". אמנם הם סיפרו לו בעבר שהם ישראלים והגורו אף מציג אותי כעמית לעבודה, אלא שבעיניים של הקפריסאי רואים שהוא לא ממש מתרשם: מבחינתו, אדם שעושים לו כבוד כראש מאפיה והוא טוען לישראליות מוכרח להיות שקרן. ואני כנראה שומר הראש החדש של הדון, אחרת אי אפשר להסביר מדוע אנג'לו מתכופף מעבר לדלפק כל פעם שמכונית מאיטה מעט ליד פתח החנות.

 

בין הפריטים בחנות אני מאתר את הצעיף הישן של היונייטד, אדום-לבן עם פס שחור באמצע, להבדיל אותנו מאוהדי ליברפול או ארסנל רחמנא ליצלן. ש' מצידו מוציא מבין הערימות את הפוסטר הכי אלילי שאפשר להעלות על הדעת: כותרת גדולה שגורסת כי "1966 היתה שנה גדולה לכדורגל האנגלי" - שעד כאן זה די ברור, בעיקר כי כולם זוכרים שאנגליה זכתה במונדיאל היחיד בתולדותיה בשנה ההיא - אבל מתחת כתוב בקטן יותר "אריק קאנטונה נולד". אכן שנה גדולה.

 

כדי לציין את 1966 וגם כדי לממש את המטרה שלשמה הגעתי לאנגליה - לשתות כמה שיותר - אנחנו שמים את פעמינו וצעיפינו לבישופ, הפאב הסמוך לאנג'לו. עד שצמד השי"נים מספיק להסיר את המעילים ולגשת לבדוק את השירותים, אני כבר אחרי כמה פיינטים של גינס. בכל זאת אני לא מוותר על עוד שניים בשביל המידה הטובה והשתייה המשותפת, ובסוף אנחנו נגררים איש איש למלונו.

 

ערב: פיש אנד צ'יפס

 

אחרי מנוחה קצרה אנחנו נפגשים בלובי של השי"נים כדי לנסוע לליברפול. היחס שלי לליברפול הוא דו-ערכי; מצד אחד מדובר ביריבה שנואה, כי בתקופה שהחלטתי להפוך לאוהד מנצ'סטר יונייטד, ליברפול של פייזלי - עם דלגליש, סונס וראש - משלה בכדורגל האנגלי כמשול מכבי תל אביב של מזרחי בכדורסל המקומי. אלא שמאז חלפה לה תהילת עולם, והיום אני מפרגן לחבורת הלוזרים מהמרסי סייד, מה גם שאני לא רוצה לצער את הסניור שאוהד את הליברפולים בכל מאודו.

 

ברכבת אנחנו מיישמים את אחד העקרונות החשובים של נסיעת גברים לכדורגל, "אפקט המילואים": כל אנגלייה טובת מראה נטחנת לאבק בפינו, עד כדי כך שהליברפולית שחולקת איתנו את המושב, מנהלת קייטרינג מקומי, פורצת בצחוק גדול ולא אופייני לקוד ההתנהגות הבריטי. "מאיפה את יודעת על מה דיברנו?", אנחנו שואלים אותה, כי את החלקים העסיסיים אנחנו מקפידים לבטא רק בלשון הקודש. "כששלושה גברים מסתכלים על תחת של בחורה צעירה", היא עונה, "לא קשה לנחש על מה הם מדברים". צודקת.

 

כשאנחנו מגיעים לאיצטדיון אנחנו מגלים שאמנם היינו אמורים להתארח בטרקלין המיוחד של אורחי "קרלסברג", אלא שבשל אי הבנה נרשמנו כאורחים לדז'סטיף של המשחק. זה לא היה כל כך נורא אלמלא מצאתי את עצמי באמצע סופת שלגים מקומית. ידעתי שהפתרון הפשוט הוא למצוא מחסה באחד הפאבים הסמוכים, אלא שהם כבר היו מלאים עד אפס מקום, ולכן הסגנו את כוחותינו לפיש אנד צ'יפס הקרוב.

 

בפישי חם ונעים. בנסיבות אחרות, העובדה ששמן טיגון מעורב בוויניגרט מטפטף לי כרגע על הז'קט המכובד אמורה לדכדך אותי, אבל בנסיבות הקיימות אני מוכן לזנק לתוך הסיר: אני על סף קיפאון, ויש עוד יותר משעה עד המשחק. אחרי האוכל אני נאלץ לרכוש צעיף וכובע תואמים של ליברפול; פיקוח נפש, מתברר, דוחה שנאת נפש. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להשביע את השי"נים שלא יפצו את פיהם לעולם, ולאיים על עורך המגזין שבידכם בתביעת דיבה אם התמונה המפלילה תעטר במקרה את הכתבה הזאת. נראה לי שזה עבד.

 

בהתאם ליחסי הכוחות במגרש, האורחים מלברקוזן בוודאי היו מעדיפים לראות בכניסה את הכתובת "העבודה משחררת" במקום "דיס איז אנפילד": החבורה של רפא בניטז מפרקת אותם לחתיכות למרות חסרונו של הכוכב, סטיבן ג'רארד המוצהב. ריסה הסוס נותן את משחק חייו ואת השער השני. משלימים אותו מילאן בארוש עם הראשון והגרמני דיטמר האמאן עם השלישי. רק שער מצמק שהשוער הפולני ייז'י דודק מסדר לאורחים בשנייה האחרונה משאיר לגרמנים סיכוי קטן לגומלין - והורס את השירה האדירה של "לעולם לא תצעדי לבדך" הבוקעת מגרונות האוהדים.

 

לילה: שמיניית גינס

 

בדרך חזרה אני מסיר מעלי את חרפת הצעיף והכובע, נשבע לתרום אותם למי שירצה והולך עם השי"נים להתנחם בבר של המלון שלהם. בדרך ל"בריטניה" אני עוצר בסופר שפתוח עד מאוחר וקונה שמיניית גינס, גם כי הן במבצע וגם כדי לא להירדם על בטן ריקה. שיכור קלות אני מנווט במסדרונות הארוכים, בועט בשלדים ומשתרע על המיטה. מחר היום הגדול: מנצ'סטר יונייטד נגד מילאן.

 

בוקר: נקניקיות, עוד קצת גינס. ועוד קצת

 

ארוחת הבוקר היא החשובה ביותר, אני מזכיר לעצמי תוך כדי נבירה בהררי הנקניקיות שבבופה. למרות שעוד חצי יום לפנינו, אני גומר לאכול וכבר מכין את כל הציוד למסדר היציאה: מעיל יונייטד שחור, כובע, שני צעיפים, חולצה ישנה שיש רק לאוהדים ותיקים. "המסדר ערוך ומוכן לפקודתך, סר אלכס", אני אומר בקול רם ומספיק לתפוס עוד גינס של בוקר לפני שאצא אל השי"נים.

 

במלון רומאי מדברים פחות איטלקית מאשר במלון של השי"נים: הקצפת של אוהדי מילאן מתארחת שם, ועד שהשניים יורדים אל הלובי אני מספיק לשפר את האיטלקית שלי ולתת את עיני בכמה ריבות נאות ממילאנו. אין מה לומר, כדורגל אירופי הוא ספורט נהדר.

 

סיור הבוקר שלנו כולל את הטראפורד-סנטר - מרכז קניות ענקי ומפואר, ממש דיסנילנד למבוגרים, שנבנה במרחק נסיעה קצר מהאיצטדיון. לשדים האדומים אין קשר למתחם, אך בהיותי אדם דתי אני מתקשה להאמין שאך מקרה הוא שמועדון הכדורגל המפואר בעולם ואחד ממרכזי הקניות המרשימים בעולם כה סמוכים זה לזה. בשטח כבר מתחילים להיראות אוהדים מקומיים ואיטלקים שמחפשים, ממש כמונו, דרך לא יצירתית אך מהנה להעביר את הזמן עד למשחק הגדול. בסופו של דבר ההתרגשות מכריעה אותי, ואני רק רוצה לחזור למלון כדי למיין את אוסף הגינס שלי לקראת הערב.

 

מזל שאוהדי כדורגל יכולים ללבוש את בגדי אהובותיהן בלי להיחשד בחציית מגדרים, אני מהרהר ולובש את בגדי אהובתי. נותרה לי רק התלבטות אחת: המעיל של יונייטד הוא מעיל-רוח דק, ובחוץ מתחזק השלג. כדי לא להכריע בסוגיה כה כבדה על כבד ריק אני מחליט להשתהות מעט בבר המלון, שריח נעים של הפי-האואר נישא ממנו.

 

לפתע אני מופרע על ידי העורך, שמבשר לי על מותו של האנטר ס' תומפסון - ממייסדי הניו ג'ורנליזם, סגנון כתיבה שאתם חייבים לאהוב אם הגעתם עד כאן. אמנם את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" גיליתי בגיל מאוחר יחסית, כך שבמשך שנים הייתי בטוח שרון מיברג הוא המקור, אך תומפסון עדיין ראוי לכבוד. אני שותה לעילוי נשמתו מנה כפולה של גינס ואץ לפגוש את השי"נים.

במדרכה שמחוץ למלון שלהם חולפים מאות אוהדי מילאן בשירה אדירה. הגורו, איש סולידי על פי רוב, מחליט לצאת אל אי-התנועה ולברך אותם בשירה שהמשפט "ואפאנקולו איי.סי מילאן" חוזר בה לא פעם. אבל בגלל שחברות, ממש כמו אבהות, היא ערך עליון - הסניור ואני מחליטים שלא משנה איך תיגמר התקרית, אפילו אם יעצרו את הגורו אנחנו לא מפקירים אותו לחסדי המשטרה הבריטית ונגיע לשחרר אותו בערבות מיד אחרי המשחק, או לפחות לא יותר מפיינט או שניים אחרי תום המועד החוקי.

 

הסניור נראה קצת לא שקט. "אתה חושב שנוכל למכור את הכרטיס שלו לספסרים אם הוא ייעצר?", הוא שואל בחרדה אבהית. אלא שהתקרית עוברת ללא התערבות המשטרה, וחבל: הספסרים ליד האיצטדיון קונים כרטיסים ב-170 פאונד.

 

אחר הצהריים: עוד נקניקיות, רביעיית פוסטרס. אפילו תה

 

בטראפורד-פאב שבפאתי מתחם האיצטדיון שובקת המצלמה הדיגיטלית בדיוק כשאנחנו כבר עם הדרינקים ביד, מצטרפים לשירה האדירה על משקל "כשהקדושים צועדים בסך": "הו ליברפול איז פול אוף שיט". כולם שרים בפה מלא, חוץ מהסניור שמחוויר קלות.

 

מכאן העניינים מתחילים להידרדר במהירות: כדי לא להוריד קצב לקראת המשחק, רכשתי לי רביעייה של "פוסטרס" אוסטרלית במחיר הקרן. מה שלא לקחתי בחשבון הוא השפעתה על חום הגוף שלי, כשבחוץ כבר משהו כמו מינוס שתי מעלות עם רוחות ערות ופתיתי שלג שצונחים מטה על גופי העוטה חולצת משחק ומעיל רוח. בצר לי אני פונה אל הגורו, שעומד בקרן הרחובות ומשקיף לעבר מצעד הפנסים שארגנו כ-5,000 אוהדים נגד גלייזר. "אחי", אני מספיק להגיד לו, "אם אני לא נכנס עכשיו לאיצטדיון אני מאבד את ההכרה".

 

אפילו תה חם ונקניקייה לא מצליחים להשיב את נפשי בדרך אל היציע. כשאני מתיישב ומנסה להשוות טמפרטורות עם התה, אני מופתע לגלות לצידי את אנשי הפועל ירושלים, ביניהם עידו קוז'יקרו שנפרד מגביע יול"ב ובא לראות את גביע האלופות האמיתי. אבל אפילו הסילואטה המרשימה של אדון קוז'יקרו לא מצליחה לחסום את הרוח, שפשוט נושבת דרכי. בחיים לא היה לי כל כך קר. ומר: אחרי ההחמצות של סקולסי ופורצ'ן היה לי ברור ששום דבר טוב לא ייצא מהמשחק הזה, וכמו להכעיס, קרול שומט כדור אומלל ישר לרגליו של קרספו - שמרים את הרוסנרי בפינה הדרום-מזרחית של האיצטדיון לשמיים.

 

בדרך חזרה למלון יוצא לנו להחליף כמה מילים עם האיטלקים. "יהיו כרטיסים לגומלין במילאנו?", אנחנו מתעניינים. "בטח", הם עונים. "רק ביום ראשון אין לכם סיכוי להשיג כרטיסים, כי יש דרבי". ללמדנו שליגת האלופות, עם כל יוקרתה, היא עדיין המפעל השני בחשיבותו בעיני הגרעין הקשה של האוהדים, שמוכנים למכור עשרה תארים אירופיים תמורת ניצחון על אינטר.

 

לילה: פיצה

 

ב"בריטניה" ההמולה רבה: כל יושבי הפיצרייה שבקומת המרתף חזרו עכשיו מהאיצטדיון, וכולם מטביעים את יגונם בפיצה. המלצרית מזהה את העברית שבפינו ומספרת לנו שפעם שהתה בישראל. המראה הסלאבי שלה מרמז ששהותה בארץ הקודש אולי היתה כרוכה בהפרת חוקי ההגירה, כי עושה רושם שאנחנו מעוררים בה משטמה של ממש. מכל מקום, הפיצה שהיא מגישה לנו גורמת לי להתפתל כל הלילה בניסיון לעכל או לפלוט אותה כלעומת שנבלסה.

 

בוקר: שוב אוכל של מטוסים, הייניקן

 

השלג שבחוץ נהיה כבד מנשוא. "שרק לא יסגרו לי את שדה התעופה בלוטון שממנו אני אמור לטוס לאמסטרדם", אני מתפלל לפני שאני יוצא למסע הרכבות, שכזכור עלה לי יותר ממה שמשלמים לעיתונאי בכיר תמורת כתבת מגזין ארוכה. אולי בגלל זה תומפסון התאבד.

 

כעבור 12 שעות אני שוב פוגש את השי"נים. הפעם בסחיפול, אמסטרדם. בעוד אני מעוך מתלאות המסע, השי"נים - שטסו לכאן היישר ממנצ'סטר - רעננים ויפים כמו צמד שחקני פורנו. את מה שעלה לי סנדוויץ' ושתייה ברכבת הם הוציאו על אאוטלט מעולה של מותגים ב"לורי", קומפלקס חדיש של קניות ובילויים במנצ'סטר.

 

כדי להתגבר על העייפות אני מאיץ את קצב לגימת ההייניקן. הכבד, שכבר התרגל לגינס, דוחה בתחילה את החומר הזר, אבל אני לא מוותר וממשיך לתת בראש כל הדרך אל הבורדינג. "אתה ניר קיפניס מ'בלייזר'?", שואלת הסלקטורית במבט חשוד. אני נחרד: מה, כבר יצאה הוראה שאסור להטיס אותי מחשש שאני מכיל יותר מדי חומר בעירה? עדיין לא, מתברר. ואני מקווה שזה לא יקרה גם במשך השבועיים הקרובים. לפחות לא עד אחרי הגומלין במילאנו.

 

מתוך גליון מס' 44

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פלאסק עם ג'וני בלאק - יש
נקניקיות משני סוגים, בייקון, האם, ארבע ביצי עין, שתי ביצים קשות, אחת מקושקשת, שלוש כוסות קפה...
עוד שניים בשביל המידה הטובה והשתייה המשותפת
הסגנו את כוחותינו לפיש אנד צ'יפס הקרוב
במבצע וגם כדי לא להירדם על בטן ריקה
צילום: סי די בנק
ארוחת הבוקר היא החשובה ביותר
צילום: סי די בנק
כולם מטביעים את יגונם בפיצה
מומלצים