הפוליטיקה של הבנקאות

הבנקים והבנקאים נאבקים בוועדת הכספים של הכנסת נגד אישורה - ככתבה וכלשונה - של הצעת חוק ממשלתית לרפורמה בשוק הבנקאות. הצעת החוק מבוססת על המלצות של צוות פקידים בכירים בראשותו של מנכ"ל האוצר, ד"ר יוסי בכר. עיקרה: ניתוק כפוי של קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. אם יתקבל החוק, ייאלצו הבנקים למכור את מלוא שליטתם בקופות ובקרנות, וייאסר עליהם להיות הבעלים של חברות לניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות. 

הבנקים, מובן מאליו, שוללים את החוק מכל וכל. מבחינתם, זהו גירוש מגן העדן על לא עוול בכפם. הם רואים בהצעת החוק פגיעה זדונית בהם, בבעלי מניותיהם, בעמיתי קופות הגמל ובלקוחות של קרנות הנאמנות. שר אוצר וחברי "צוות בכר" מאמינים שהרפורמה חיונית לשבירת כוח השוק העודף של הבנקים ולפתיחת ענף החיסכון וההשקעה לתחרות שתשרת את הלקוחות.

הדיון בוועדת הכספים צפוי להסתיים בכישלון הבנקים: החוק יאושר בתיקונים קלים בלבד. במבט לאחור, די מפתיע איך תימרנו את עצמם הבנקים למצב כה לא נוח. ההמלצות המקוריות של "צוות בכר" נתקבלו בציבור בהסתייגות גורפת. פרופסורים לכלכלה ולמימון מתחו עליהן ביקורת מקצועית משמעותית; קרן המטבע הבינלאומית הזהירה מפני יישומן וציינה שהן מנוגדות למגמה השוררת בעולם להפוך את הבנקים לסופרמרקטים המספקים את כל השירותים הכספיים תחת גג אחד; בנקאים מחוץ לארץ הביעו פליאה, מי בגלוי ומי בסמוי.

על אף נקודת המוצא המשופרת הזו, לא הצליחו הבנקים לשנות את גזר הדין של "צוות בכר", ואף ראו בעיניים כלות כיצד הממשלה כולה נעמדת דום ומאשרת בחקיקת בזק הן את ההמלצות והן את הצעת החוק המחמירה איתם עוד יותר. הם לא רצו כנראה לדעת עד כמה ישראל היא מדינה שבה שנאת הבנקים משמשת דבק לאומי מלכד ומנוף לקריירה. בהדרגה הם נפלו במלכודות שטמן להם האוצר: עכשיו הוא מופיע כאביר הלקוחות, והם כרודפי בצע אנוכיים.

ועדת הכספים משמשת זירת התנצחות בין שתי גישות טוטאליות, ה"בעד" וה"נגד". וזה חבל, כי הצעת חוק הרפורמה ראויה לאישור - אבל רק אחרי תיקון וריוויזיה. יש הגיון כלכלי וחברתי בהפרדה של קופות הגמל, מכשיר חיסכון פנסיוני ארוך-טווח, מהבנקים המסחריים. אבל אין שום צידוק לאסור על הבנקים לנהל את קרנות הנאמנות. שוק קרנות הנאמנות בארץ תחרותי, מגוון ונותן שירות מפוקח, הוגן, זהיר וזול למשקיע ולחוסך הקטן.

יש היגיון בשינוי גישה ברגולציה בענף הבנקאות והשירותים הפיננסיים, כך שטובת הצרכן תהיה מטרתה העליונה. אבל אין שום צידוק (ככתוב בהצעת החוק) במתן סמכויות דיקטטוריות חסרות-תקדים למחלקה קטנה במשרד האוצר, הנושאת את השם "המפקח על הביטוח ושוק ההון". מן הראוי היה לסגור אותה מזמן. יש היגיון לשנות בחקיקה את המבנה הלקוי של שוק ההון והבנקאות בישראל, אך יישום נמהר וכוחני שלה לא יטיב עם הלקוח הקטן של בנק מסחרי. מספר הבנקים בישראל לא יגדל, וסביר להניח שאת ההפסדים שייגרמו להם מההיפרדות הכפויה מהקופות והקרנות הם יגבו מהציבור בדרכים אחרות.