שתף קטע נבחר

מתנחל מפנים, בערבי יורים

עבור 13 ההרוגים מאש המשטרה באוקטובר 2000, "עוצמת האיפוק" של היועץ המשפטי באה באיחור רב

האיומים לשתק שוב את המדינה השבוע, במחאה על ההתנתקות, יטופלו מן הסתם באיפוק על-ידי גורמי האכיפה. הלא מני מזוז דיבר בפירוש על כך ש"העוצמה טמונה באיפוק", ועל הצורך ש"לא לפגוע בחופש הביטוי או להכניס כלים פליליים שאינם טבעיים". בקרב האזרחים הערבים, שחוו על בשרם את האכזריות של רשויות האכיפה, הדברים מעלים גיחוך כואב. עבור 13 ההרוגים ומאות הפצועים שנורו מאש כוחות המשטרה באוקטובר 2000, ה"איפוק" של היועץ המשפטי בא באיחור רב. 

 

לעומת ההבנה של הפרות הסדר היום, הדימוי השלילי שהולבש על פעולות המחאה של האזרחים הערבים לא הותיר מקום לספק בקרב דעת הקהל היהודית, כי אכן, הירי עליהם היה הכרחי. היה צורך בארבע שנות עבודה של ועדת חקירה ממלכתית כדי שתחליט, בחצי פה, שהירי לא היה מוצדק או חוקי. הציבור לא הבין אז כי המחאה היא תגובה טבעית להפרה הבוטה של הזכויות הבסיסיות ביותר, המגיעות לאזרחים ובני-אדם באשר הם. "מחאת" המתנחלים, מנגד, נועדה לשרת ערכים של כיבוש והפרה של זכויות אדם. אך דווקא הם מקבלים יחס של לוחמי חירות, כאלה שמשלמים את המחיר למען "טובת הכלל", עד שאפילו היועץ המשפטי נחלץ לעזרתם.

 

לא הרבה השתנה בארבע וחצי השנים האחרונות. המדיניות הממשלתית, זו שהובילה להתפרצות הזעם באוקטובר 2000, ממשיכה להתרחש ממש תחת אפו של היועץ המשפטי. והוא עוד מגדיל לעשות בגיבוי לחקיקה המעגנת בתוכה מדיניות זו. דוגמה לכך היא חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), לפיו האזרחים הבדואים בנגב, שהמדינה מסרבת להכיר בבעלותם על הקרקע, נקראים "פולשים" שיש לסלקם. התיקון, שאושר בכנסת לפני מספר חודשים, אף מאפשר למדינה להפר בבוטות זכויות אדם ואזרח לצורך השתלטות על קרקע זו. 

 

באותה שעה ממש, חוק "פינוי פיצוי" מנוסח ברוח פייסנית ומסדיר בתוכו מערך של פיצויים שיינתנו למפונים, גם אם הם מתנגדים. על דרך האירוניה, בחר המחוקק לקבוע את אחד המענקים הכספיים עבור המפונים לנגב ולגליל כגודל הקנס שיוטל על "פולשים". כך למעשה הוא מנצח על שתי מערכות אכיפה, שונות בתכלית, המטפלות במקרים דומים, כביכול. עובדה זו מלמדת כי בבוא הימים, כאשר פעולות הריסת הבתים והפינוי ההמוני, המתקיימות כיום בעיקר בנגב, יקבלו תאוצה בשטח, ויגררו, מטבע הדברים, פעולות מחאה - דבריו של מזוז על "עוצמת איפוק" כנראה שלא יישמעו.

 

התקשורת לא טורחת למלא את חובתה המינימלית, ולבחון את ההשלכות של ההתנתקות גם על האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. לזכותה של זו לא תעמוד הסולידריות וההתגייסות של כלי התקשורת, ודאי לא של דעת הקהל היהודית. הממשלה, מן הסתם, תטען כי אם היא מתכוונת לפנות יהודים טובים מאדמתם על מולדתם האהובה, הרי שלא יעלה על הדעת כי יתירו לערבים לפלוש לאדמות אלה. הקרקעות עליהן תובעים הבדואים בעלות יוצעו למתנחלים העתידים להתפנות. מדיניות זו רק מזינה את תחושות התסכול והזעם של האזרחים הבדואים. כשיבקשו להביעם, אל תירו בהם.

 

אמל זיאדה, מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רונן לידור
יחי ההבדל: מהומות אוקטובר
צילום: רונן לידור
מומלצים