נחל הקיבוצים: סבך צונן בעמק הלוהט

בחורף, שזה הזמן השפוי לשוטט בדרכי עמק בית שאן, הכל ירוק. העמק, שדותיו, בוסתניו, הגלבוע שצונח אליו כמו קיר אשר סדקי מצוקיו בלבד הם הכניסות בעדו, המסגרת הגבעית המפונקת של רמות יששכר - כולם צבועים בגווני הירוק המטרף את דעת כולנו, מוכי החורב הים תיכוני. זה אומנם יפה, אבל זה גם מה שיש באירלנד.

את הייחוד של עמק בית שאן אפשר לקלוט בחושים המעולפים בחומו של הקיץ דווקא, ולא, לא נתבלעה עלי דעתי. אני בפירוש מתכוון לעמק הזה בקיץ. די אם יטריח מישהו את עצמו לטפס על תל שוכה (הוא תל א-שוך, כלומר תל הקוצים) בשעת בוקר מוקדמת, בטרם שהשמש מתחילה לחרוך את העולם ולהתאנות לשפיות באיו - כדי להביט על העמק סביב סביב ולראות שבתוך מרבדי השלפים החומים והצהובים של השדות אחרי הקציר מתריסים את רעננותם הבלתי אפשרית לכאורה כמה כתמים ירוקים, מהם נמתחים גם פסים מפותלים, ירוקים אף הם.

זו התרסה של המים הבוקעים למרגלות הגלבוע, על קווי שבירה והעתקים גיאולוגים, או על מחשופים של סלעים שחיבורם אלו לאלה עשו אותם מאגרי אבן סמויים למים. גאוות העמק מאז שהופיע בו החקלאי הקדמון היא בתעלות ניקוז והולכה, מיהול והמתקה. ואכן, חלק מהמים הרבים כאן מתוקים מאוד וחלקם האחר מלוח. וכך, דורות אינספור של חקלאים עשו את כתמי הירקות בעמק הלוהט לאותן נקודות שמהן נולדה אגדת חז"ל, דורות הרבה לפני המזגנים, כי פתחו של גן העדן נמצא דווקא בבית שאן...

מעבר לחצרו האחורית של הקיבוץ ניר דוד, שהוא יישוב "חומה ומגדל" הראשון בארץ (הוקם ב- 10 בדצמבר 1936 ועליו שורר נתן אלתרמן עם עלייתו "תל עמל, תל עמל. תל עמל! ראשונה לחומה ומגדל / תבורכי תל עמל במטר ובטל / בדגה עלי גל, תל עמל / בנעורים למגדל, תל עמל") זורם זרימה של ממש נחל שמימיו הירקרקים-תכולים צלולים באופן שאינו מוכר כלל בארצנו, שרוב מעיינותיה נשדדו. מרוצם של המים עז וגדות הערוץ שבהם מתרחש הפלא הזה עמוסות בקנים, בשניות, במלוחים, בעצי דקל ואפילו בחורשות איקליפטוס קטנות.

לפני שנים לא רבות החלו לקרוא לו "נחל הקיבוצים" - אולי משום סביבתו החברתית ואולי משום ששמו הערבי היה ואדי אלג'מאעין, כלומר הנחל של שתי הקבוצות, או המקבץ את המעיינות. אלא שכל בני המקום, ותיקים כעולי ימים, יודעים אותו בשמו העממי "אלעאצי", ובהיגויו האשכנזי "האסי". משמעות שמו כמהות מימיו - הבוקע, המתפרץ. זהו נחל קצר, שכולו שניים וקצת קילומטרים, שמימיו מגיעים מהמעיינות אלעאצי וג'מאעין, אשר דומני כי שמם הוסב באופן צפוי למדי, ל"עין חומה" ול"עין מגדל".

עדיין בסביבה המיידית של המעיינות, סביבה מוכת מתקני שאיבה שכתובות מזוהמות של חסידי ברסלב, שמוכרחים להטביע את טינופתם המכוערת בכל מעיין שאליו הם מגיעים, אפשר עוד לראות את שרידי טחנות הקמח עמוסי הטראוורטין והנחבאים בסבך עצי תאנה וקוצים.

מעשה גדול עשתה הקרן הקיימת, שיחד עם פיתוח דרכי הגישה אל פינות קטנות באגנו של נחל חרוד ודרכים נאות אחרות, הכשירה לאורך המבוע המפכה, בצל העצים ועל גדות בריכות המים, נקודת חנייה שיש בה צל ומים ומקומות לאכול ושולחנות של ממש, ואף גם פחי אשפה. 

לא רחוק מחניון נחל הקיבוצים, בקצה של דרך עפר המתפתלת בין השדות לכיוון הגלבוע, פורץ את דרכו אל העולם מעיין נהדר נוסף, הוא עין שוקק - עין אלג'וסק בפי הבדואים, שעשו בעבר שימוש במימיו, עת שאדמותיהם הועברו לרשות היהודים והם קיבלו אדמות חלופיות בעמק ונושבו על אדמות הכפר אלפקועה (ממרומי הגלבוע) במקום שנקרא אלג'אופה. פירוש השם: "בקעה קטנה מוקפת הרים ובה דירי צאן".

דירים לא נותרו על בריכתו הנהדרת של הג'וסק, שכן הבדואים נסו מכאן במלחמת העצמאות, עת שבית שאן היתה לעיר הערבית הראשונה שנפלה בידי היהודים במלחמה זו. מה שנותר, לדאבון הלב, הוא שריד לא מרשים של טחנת הקמח העתיקה ובריכה מוקפת עצים אדירי צמרת, המסוככים בצילם על חלקת המים הצלולים. מבעד לעצים נראות כמויות אדירות של אשפה, ונאה יהיה מצידן של הרשויות העוסקות בשמירת המקום שיעקרו מן השורש את נוכחותם המזהמת של אלה אשר בשם פולחנם הלילי מותירים אותה במקום, כאילו סמל המגן דוד אשר קיבעו בראש מבנה בטון ישן ונטוש הוא הערובה לכך שדבר לא יאונה להם גם אם ימשיכו להטיל את מארתם במים.